משבר גיוס בני הישיבות נולד עם המדינה, ילווה אותנו בעתיד הנראה לעין ואין לו פתרון שוויוני והוגן. את השקפת היסוד של רוב גדולי התורה לדורותיהם אפשר לסכם בפסוק: "לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה' צְבָאוֹת" (זכריה ד', ו'). דרך התורה היא דרך השלום והימנעות משימוש בכוח. העיסוק הצבאי, הפעלת הכוח, אינה דרכם של יהודים, בוודאי לא של היושבים באוהלה של תורה: המלחמה היא "מלאכתו של עֵשָׂו" ואילו "יַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים". השקפה זו דחתה עוד בתחילת המאה הקודמת את רעיון המדינה היהודית שתחייב הקמת צבא והגנה בכוח על ריבונותה.
אומנם הרושם הוא שתפיסה זו נחלשה לאחר השמדת רוב עולם התורה והחסידות בשואה. הזרמים הלאומיים התמקדו עם סיום המלחמה בהקמת המדינה. היו שיתופי פעולה של קהילות חרדיות עם המפעל הציוני, אך לא שינוי באידיאולוגיה. ביטוי לעמדת היסוד החרדית נגד מלחמה ושפיכות דמים, אפשר למצוא למשל בדבריו של רבי יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק, הרב מבריסק זצ"ל, בעיצומה של מלחמת העצמאות:
"ובכלל הלא כל העניין של המדינה היהודית הוא עניין של מצב מלחמה, אשר מי יודע אחריתו...
הנשמע כזאת להפקיר את החיים של כל התושבים בשביל מדינה יהודית גדולה, ולא להסכים לפשרות, והלא גם אצל אומות העולם במצב שכזה, מתערבות מדינות אחרות לחדול משפיכת דם נקי, קל וחומר לנו בני ישראל שכל נפש היא לפנינו עולם מלא" (רבי יצחק זאב סולובייצ'ק לרב יחזקאל אברמסקי, כ"ג בטבת תש"ח, 1948, מתוך: שמעון יוסף מלר, "אגרות מרן רי"ז הלוי", איגרת 132).
במברק לרבנים בארצות הברית הוא קרא להפסקת הלחימה:
"אנו לוחצים כאן. אבל אין זה מספיק. השפיעו משם בהקדם באמצעות בעלי השפעה... מכל החוגים בלחץ חזק להשיג שלום בארץ והפסקת שפיכות דמים כדרישת גדולי התורה" (שם, איגרת 134, כ"ו באדר ב' תש"ח).
לדבריו, "העניין של המדינה היהודית" עתיד להיות מצב מלחמה תמידי. הפעלת הכוח אינה יודעת גבולות והוא מאשים את ההנהגה באחריות למלחמה שמטרתה איננה רק הגנה על היישוב, אלא התרחבות טריטוריאלית במחיר של חיי אדם.
זו השקפה פציפיסטית, דרך שאינה עולה בקנה אחד עם גיוס לצבא ואחיזה בנשק. 400 התלמידים שלמדו אז בישיבות לא שרו "כָּל בָּחוּר וָטוֹב – לַנֶּשֶׁק / כָּל בָּחוּר עַל הַמִּשְׁמָר!" (המנון הפלמ"ח). הם היו עשויים להיות ראשיתה של תנועת שלום יהודית גדולה.
3 צפייה בגלריה
הרב משה הלל הירש והרב דוב לנדו. הדור המחויב לערכים של שלום נעלם או נאלם דום
(צילום: קרן עולם התורה)
תלמידי הישיבות אומנם לא התגייסו גם כשמספרם עלה ל-4,000 לאחר מלחמת ששת הימים. גם לא כשמספר "דחויי הגיוס" עלה לעשרות אלפים. אבל המסר הערכי שהמלחמה אינה דרכנו, שתפקידם של תלמידי חכמים שיהיו מַרְבִּים שָׁלוֹם בָּעוֹלָם (כנאמר בתלמוד), לא הוטמע בישיבות ובציבור החרדי הרחב. תנועת השלום ברוחם של גדולי התורה לא קמה, ולא מחסרונם של משתתפים פוטנציאליים, שהרי מספרם הלך וגדל. הפניית הגב הקריטית לתפיסת היסוד הזו הייתה הסכמת ראשי הישיבות לדרישתו של בן גוריון לבטל גיוס כספים עצמאי ולקבל את חלקם ישירות מהמגבית המאוחדת. על כך כתב הרב מבריסק:
"שמעתי ותרגז בטני, כי באספת ראשי הישיבות שהייתה בשבוע שעבר בירושלים, הוחלט להסכים על ההצעה שהישיבות יקבלו את תקציבם מהמגבית המאוחדת הנתונה בידי הציונים. זאת אומרת שמפתח כל הישיבות יהיה מסור בידי הציונים, ושהם יקבלו את שלטון התורה לידיהם... לדעתי צריך להילחם נגד הצעה זו במסירות נפש בכל האמצעים שבידנו, כי הוא זה הצעה להפר תורה ממש, שמחויבין אנו למסור נפשנו על זה... וחלילה לא תהא כזאת בישראל, למסור את מפתח התורה לידי מפיריה ולוחמיה" (שם, איגרת 135, אב תש"ח).
קריאתו נדחתה על ידי ראשי הישיבות.
המלכוד הגדול של הישיבות הוא תקצובם בידי המדינה, כלומר שהמדינה מקיימת אותם. השקפת היסוד החרדית לא התעדכנה, והיא עדיין מתנגדת לריבונות אבל מתקיימת על הריבונות הזו. יתרה מזו: הנציגים החרדים היו שותפים מלאים בשלטון, הם עצמם נהיו הריבון יחד עם המפלגות הלאומיות ואחריותם למלחמה אינה נופלת מזו של השותפים האחרים.
הרב נפתלי רוטנברגצילום: תמר עבאדי, מכון ון לירהמהלך שהחל ב-1948 הושלם בקואליציות שקמו משנות ה-70 ותלותן של הישיבות במדינה הפך למוחלט. הדור של חברת לומדים המחויב לערכים של שלום נעלם או נאלם דום. רבים מתוכם, שאינם חולמים להתגייס, לוחמניים אף יותר מהלוחמים בחוד החנית של צה"ל: הם מוכנים להילחם בעזה, בלבנון ובאיראן עד טיפת דמם האחרונה... של המגויסים.
מגמה זו מדאיגה את גדולי התורה זה זמן. ביטוי לכך הייתה הוראת ראשי הפלג הירושלמי לפני כמה שנים לא להתייצב בלשכת הגיוס אפילו לשם קבלת דחייה. הדברים נשמעו לאחרונה בהצהרותיהם של מועצות גדולי התורה וחכמי התורה נגד הגיוס. אבל השאלה המשמעותית והמעניינת יותר היא האם יהיו מהגדולים כאלה שיובילו מהלך חינוכי של חזרה לערכי היסוד של עולם התורה, ולבניית דור תלמידי חכמים המחויבים לשלום, למניעת אלימות ולהצלת חיים. אולי אף מעבר לכך: האם יימצאו מנהיגים שישאפו לכך שלתנועת השלום, שתקום מתוך מהלך כזה, תהיה השפעה חברתית ופוליטית על כלל החברה בישראל?
- הרב נפתלי רוטנברג הוא עמית מחקר במכון ון ליר ורב היישוב הר אדר
