בגיל עשרים עמדתי תחת החופה עם החבר הכי טוב שלי וחשבתי שניצחתי. הוא היה בחור מתוק בן עשרים ושתיים בישיבת הסדר, אני הייתי צעירה שסיימה את האולפנה לא מזמן וחושבת שהיא יודעת בדיוק מה הדרך הנכונה. כשהוא אמר "אם אשכחך" בכיתי נורא. בכיתי על הלב השבור שלי, על מה שלא ארגיש יותר אף פעם, על חלומות שלא העזתי לחלום; אבל לכל זה קראתי ירושלים. הסברתי לעצמי שאני בוכה על חורבן ירושלים.
אה, כן, הייתי לסבית. לא קראתי לזה ככה, אבל ידעתי.
חילונים שואלים אותי: חשבת שזה יעבור?
דתיים לא שואלים. הם יודעים. גדלנו בתפיסה שאין דבר כזה "הומו" או "לסבית" כמציאות נתונה. כלומר, הכרנו את המילים, אבל חשבנו שאלה בסך הכול מילים שהמציא הפרוגרס כדי לא להתמודד, לנרמל את הקושי במקום לעשות עבודה פנימית. לא חשבתי שאני לסבית כשהיה לי קראש על בנות בגיל תשע, שלוש עשרה או שש עשרה, כי להיות לסבית לא הייתה בכלל אפשרות.
לא חשבתי שאני לסבית כשבגיל שבע עשרה התאהבתי עד העצם באישה, חשבתי שאני "מתמודדת עם משיכה לנשים". וכמו כל התמודדות, זה לא מצב נתון שצריך לקבל כמו שהוא, וזה גם לא יעבור מעצמו. חשבתי שאם אעשה עבודה פנימית, אם אחפור מספיק בדפוסים שלי, במעמקי הנפש, אני אגיע לשורש האמיתי, הטבעי, הבריא, שממנו אני יכולה לאהוב גבר, בדיוק כמו שהשם התכוון.
לכן כשפגשתי בחור מתוק ורגיש ומכיל, ידעתי שאני בוחרת בו. כי איש ואישה זכו – שכינה ביניהם. אישה ואישה? זה רק רגשות ריקים, קליפות, אהבה עקרה שלא מביאה חיים, לא פיזיים ולא רוחניים. הבחירה בו הייתה מבחינתי בחירה בחיים.
ולכן לקח לי ארבע שנים וחצי להודות שלא זכינו. לא שכינה ולא גאולה. לא משנה כמה אהבה, אמונה ואידיאולוגיה החזקתי, הן לא הצליחו לחפות על היעדר משיכה. בהתחלה חשבתי שזו התמודדות לגיטימית, שלהגיד עכשיו "אני לסבית" יהיה הפתרון הקל, בריחה מהתמודדות. אבל איך שלא הפכנו את זה, הבור הלך והעמיק. אחרי ארבע שנים וחצי, ושעות של טיפול, של ניסיון נואש לנקות רעשי רקע ולהקשיב לעצמי באמת, היה כבר קשה שלא לשמוע. הגוף אמר את דברו. התגרשנו ויצאתי מהארון.
2 צפייה בגלריה
מצעד הגאווה בירושלים, ארכיון. יש סיבה לכך שאני מספרת את הסיפור שלי בכל מקום
(צילום: Ammar Awad / רויטרס)
וכשסוף-סוף יצאתי, אמרו לי: תעשו מה שאתם רוצים בבית שלכם, למה כולם צריכים לדעת?
אבל את מה שאני לא ידעתי כולם צריכים לדעת. צריך להכיר את האפשרות שמישהי לא נמשכת לגברים, שמישהו לא נמשך לנשים, גם אם יקלף את כל השכבות שיכולות להסתיר, את הטראומות, את קולות הרקע והפחדים מבחוץ. צריך לדעת שיש חיים אחרי זה.
זו הסיבה שאני לא מפסיקה לצאת מהארון ולספר את הסיפור שלי בכל מקום. בשביל התלמידה שלך באולפנה שאוכלת את עצמה על הרגשות שלה; בשביל הבן שלכם; בשביל השכנים שלך שהבת שלהם בדיוק סיפרה להם, והם רועדים מפחד ומבושה.
יש מוצא
השבוע חל פסח שני, חג שנולד מתוך הבקשה "למה ניגרע". מתוך ההכרה בכך שיש אנשים שלא יכולים להקריב את קורבן פסח בזמנו, ומתוך הרצון והחשיבות להיות חלק למרות זאת. מכאן צמח מיזם "פסח שני – עושים מקום" שמוביל ארגון שב"ל (שהכֹּל ברא לכבודו) – מפגשים שבהם להט"ב מהציבור הדתי מספרים את סיפורם האישי, ויוצרים מרחב לשיח. המפגשים מתקיימים בבתים פרטיים, בקהילות דתיות, בבתי כנסת ועוד. כי צריך לדעת שגם אם נתאמץ לא "לתת לגיטימציה" לראשי התיבות להט"ב, זה עדיין יהיה העניין שלנו. צריך לדעת שיש חיים דתיים אחרי היציאה מהארון, כי אלוהים לא ברא מורכבות שהוא לא יכול להכיל.
שמואל לקס הוביל טיפולי המרה – ולימים יצא מהארון: "חייתי בשקר"
(צילום: שמואל מוניץ)
בהזמנה לחתונה ציטטנו את ביני לנדאו, "גם הים הגדול הזה יכול הוא להיבקע, אם רק נאמין". הלכתי כמה שנים עם הדימוי הזה, "קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף". ידעתי שכדי להתחתן עם גבר אני צריכה לקפוץ לים של לא נודע. שאלתי את עצמי אם יהיה לי את האומץ לזה. שאלתי את עצמי מה אם הוא לא ייפתח. האם אני מוכנה לטבוע בשם האמונה, בשביל האמת. אבל את לא קופצת לים אם יש לך ברירה אחרת. הים הוא הסוף. את קופצת כי המוות סוגר עלייך מכל הכיוונים, כי ברחת עד אין אוויר והגעת לקצה, כי אין שום מוצא. רק אז הים נקרע.
לפעמים אנשים שומעים את הסיפור שלי ואומרים: טוב, אי אפשר להגיד לך שלא ניסית. וזה נכון, לפני שיצאתי מהארון עשיתי כל מה שיכולתי כדי להוכיח שאין לי ברירה. אבל זה העניין. הייתי צריכה להקריב לניסוי הזה את הנפש שלי, את הגוף, את החבר הכי טוב שלי, את הילד שלי. כדי להתחתן הייתי צריכה לעמוד על הצוק הזה ולהרגיש שאין ברירה, שהמוות רודף אחריי, שלקפוץ אל הלא-נודע ולקוות לנס זה הכי טוב שאני יכולה לעשות.
ואת זה הייתי רוצה לשנות.
