מאז ראשיתה של התנועה הציונית היו ביהדות האורתודוקסית שתי תגובות מרכזיות להיווסדותה ודרישתה להקים מדינה יהודית בארץ ישראל לפני בוא הגאולה. האחת, זו הציונית, ראתה בה חלק מהתהליך הגאולי, ולמרות חילוניותה של התנועה החליטה האורתודוקסיה הציונית להצטרף אליה הן ברמה הארגונית והמוסדית והן ברמה המעשית של עלייה ויישוב הארץ. אורתודוקסיה ציונית זו מוכרת כיום כציונות דתית או דתיוּת לאומית.
לעומתה, התגובה האורתודוקסית השנייה, זו שאנו מכירים כיום כחרדית, שללה את התנועה הציונית ואת דרישותיה להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל לפני הגעתו של המשיח, וראתה גם לאחר קום המדינה את מצבו של העם היהודי כמצב של "הסתר פנים", של גלות רוחנית ודתית, חרף החזרה הפיזית אל ארץ ישראל.
הרב דוב לנדו מתבטא נגד גיוס תלמידי הישיבות החרדים
במרכז האתוס וההוויה של האורתודוקסיה הציונית עמד האתוס של הציונות החילונית שביקשה לעצב ולייצר את "היהודי החדש". מי הוא היהודי החדש? יהודי לוחם, העובד את אדמת ארץ אבותיו ומשוחרר מעול תורה ומצוות. פרט לשחרור עול תורה ומצוות אימצה הציונות הדתית את האתוס הציוני "על מלא", אתוס המבוסס על היהודי התנ"כי, שכן הוא המודל והאידיאל ליהודי החדש: כובש, מתנחל, עובד את אדמתו ואחראי לגורלו. הדמות המרכזית והחשובה ביותר באתוס הזה היא כמובן יהושע בן נון, כובש הארץ – "הרמטכ"ל היהודי הראשון", אם תרצו. התנ"ך היה "הקושאן שלנו על הארץ", כפי שטען בן גוריון, והיה בסיס מוסרי והיסטורי לדרישתה של התנועה הציונית להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.
מדוע ביקשה הציונות החילונית, ובמובנים מסוימים גם זו הדתית, לאמץ דווקא את התנ"ך כמודל ואידיאל, ולא כתבים וטקסים מאוחרים יותר כמו המשנה, התלמוד ודברי הרבנים הראשונים והאחרונים? משום שהתנ"ך מהווה נקודת פתיחה היסטורית מאז ועד היום – מה שכונה "מהתנ"ך ועד הפלמ"ח", תוך דילוג מכוון על תקופה של 2,000 שנות גלות לאחר בית שני. הציונות, החילונית והדתית, דחתה את שנות הגלות האלו, של רבן יוחנן בן זכאי שביקש את יבנה וחכמיה, והעלימה אותן – משום שהיא יהדות גלותית, יהדות תלמודית.
4 צפייה בגלריה
בחורי ישיבה בירושלים. הדרישה לשוויון בנטל מוסרית וצודקת, אבל השפה זרה לחרדים
(צילום: Nina Mikryukova / Shutterstock)
היהודי הגלותי צויר לא פעם כיהודי הרוכן על התלמוד, ויצקו לדמותו מוטיבים נשיים. היהדות התלמודית יוצרת את עולמה הרוחני מתוך מצב של גלות, מצב של מיעוט נרדף חסר כוח שכדי להמשיך ולהתקיים הוא צריך לכופף את ראשו ולהסתדר מול שלטון זרים המבקש לא פעם לפגוע בחייו הפיזיים והרוחניים. התנ"ך לעומת זאת מציב מודל של יהודי לאומי, שאגב, גם תנועות לאומיות אחרות כמו זו הסקוטית והבריטית התעצבו לאורו במאה ה-16.
שתי שפות שונות
איך המודלים הללו, החרדי-תלמודי-גלותי מול התנ"כי-ציוני-דתי, קשורים לוויכוח על גיוס חרדים לצה"ל? מאז מתקפת שבעה באוקטובר גובר הקול של הציבור הדתי-לאומי הדורש מהחרדים השתתפות משמעותית יותר בנטל המלחמה ובגיוס משמעותי יותר לצה"ל. לאחרונה פורסם סרטון של הרב יעקב מדן – סרטון ששותף ברשתות החברתיות בין השאר על ידי מנכ"ל מפלגת "הציונות הדתית" יהודה ולד – משיחה עם סטודנטים חרדים. הרב מדן, ראש ישיבת ההסדר הר עציון, דיבר מדם ליבו על ההכרח של הציבור החרדי להתגייס לצה"ל ולהיכנס "מתחת לאלונקה", כדבריו. בין השאר הוא אמר להם: "אין לצה"ל מספיק כוח אדם וזה עלה לנו בהרוגים... תורה זה להיכנס תחת האלונקה ולמשוך אותה. אין בכל המצוות בין אדם למקום ובין אדם לחברו דבר כזה (של אי השתתפות בעול המלחמה). אנחנו מכירים את לוחמי יהושע ואת לוחמי דוד ואת לוחמי יהודה המכבי ואת לוחמי בר כוכבא, ואנחנו יודעים מי הם היו ועד כמה תקומת ישראל הייתה חלק שנגע בכל עם ישראל כולו".
בהמשך הסביר הרב מדן כי התורה אינה מאפשרת לחלקים רחבים מהעם לפטור את עצמו מהמשימה הזו. הרב מדן, שבנו נפצע ברצועת עזה במהלך הלחימה ורבים מתלמידיו נהרגו, נפצעו או שירתו מאות ימי מילואים בשנה האחרונה, מציף כאב ותסכול אמיתי וכן המייצג את מרבית הציבור הישראלי. אך כאשר הוא מדבר בשיח תנ"כי בפני חברה שמדברת שפה תלמודית, הצד השני לא מסוגל להבין את דבריו. הרב מדן, ורוב החברה הישראלית, מדברת עם החברה החרדית בחוקים של כדורסל בזמן שהחרדים בכלל משחקים כדורגל.
4 צפייה בגלריה
הרב יעקב מדן. דיבר מדם ליבו, אבל השתמש בשיח תנ"כי מול דוברי שפה תלמודית
(צילום: גרשון אלינסון)
דברים ברוח דומה נכתבו על ידי אלישיב רייכנר בטורו ב"מקור ראשון", שבו הוא מתאר שיחה אקראית עם בחור ישיבה חרדי בירושלים שביקש ממנו לתרום לישיבה שלו. "הוא ניגש אליי בתחנה המרכזית בירושלים לפני שבוע", כתב רייכנר. "אולי אתה מעוניין לתרום לישיבה שלנו? הבטתי בו. בחור ישיבה חרדי. חייכתי ואמרתי: אני תורם לישיבות שהתלמידים שלהם מתגייסים לצבא. אבל אנחנו גם תורמים. הוא ענה. אנחנו לומדים תורה בשביל עם ישראל. בסדר, אמרתי, אבל אפשר וצריך גם ללמוד תורה וגם לשרת בצבא ואני מכיר הרבה בחורי ישיבות שמצליחים לשלב את שניהם. הוא הביט בי, ואני התקשיתי לעצור. חוץ מזה, אמרתי, לא למדת על אברהם אבינו שיצא להילחם, על יהושע בן נון ועל דוד המלך? אבל אז הוא שלף את המשפט שהביא את הדיון הזה לסיומו. 'מה אעשה. הרבנים שלי אוסרים להתגייס'".
יש עוד דוגמאות רבות לשיח הציוני המבוסס על האתוס התנ"כי בציונות הדתית כחברה, על שלל מנהיגיה, נבחרי הציבור שלה, רבניה ומעצבי דעת הקהל שלה. על אף שאני לא מבקש לבקר את השיח הזה, שהוא כאמור לא רק שיח של הציונות הדתית אלא במקורו שיח ציוני חילוני, אני כן מציע שהציבור הדתי-לאומי יהיה מודע לכך שזהו שיח שהציבור החרדי אינו מבין אותו. הוא אינו מבין לא רק כי הוא אינו לומד תנ"ך, בגלל החשש ההיסטורי שמקורו בימי ההשכלה הגרמנית באמצע המאה ה-18 ותופעת "ביקורת המקרא", אלא גם כי מדובר באתוס ציוני לאומי של "כוחי ועוצם ידי", ואילו במשך הדורות בתקופת הגלות התרגלו שהלימוד מתמקד בעיקר בתלמוד (הגמרא), ספרי מוסר, ראשונים ואחרונים, שמציגים תפיסה הלכתית שנכתבה מתוך עמדה נטולת ריבונות וכוח, במציאות של מיעוט נרדף המבקש לשרוד בסביבה עוינת של שלטון גויים, עם צורך "לא להתגרות באומות" כדי לשרוד.
4 צפייה בגלריה
ד"ר מיכל ויליאן (משמאל) ושרון הנדלמן-גוטליב, בהפגנה נגד חוק הפטור מגיוס. לא נראה תמונת ניצחון
(צילום: דנה קופל)
כאשר הרב דוב לנדו, מנהיג הציבור הליטאי, יוצא במלחמת חורמה נגד גיוס בחורי הישיבות, הוא מבקש לגונן על היהדות הגלותית כפי שהוא הכיר אותה ולשמר אותה. זו יהדות של בית מדרש המבקשת להתקיים ולשרוד מול הסכנות שבחוץ משל מדובר בשלטון אצילים פולנים.
הפה הדתי-לאומי מדבר תנ"כית לאוזניים התלמודיות של החרדים. שתי השפות הללו מתנגשות. שפה ציונית תנ"כית היא זרה לחלוטין לשפה התלמודית-גלותית של החברה החרדית, וכך כאשר בתקשורת ובציבור הישראלי מביאים את דברי ראשי הישיבות ורבני הציונות הדתית שמפצירים בחרדים להתגייס בשם התורה, הם אינם מבינים כי השיח הזה אינו רלוונטי לציבור החרדי למרות העובדה שהשפה היא שפה תורנית.
אין לי חלילה ביקורת על הדרישה מצד המגזר הדתי-לאומי והציבור החילוני. זו דרישה מוסרית ומוצדקת מהציבור החרדי להשתתף במלחמה שהיא מהקיומיות ביותר במלחמות ישראל. אך אני מבין, ולדעתי רבים בציונות הדתית צריכים להבין גם הם, שהשפה הדתית שלהם אינה מתקבלת על ידי הציבור החרדי, אף על פי שהשיח הזה מתקיים בתוך גבולות השיח היהודי-אורתודוקסי.
מה בכל זאת אפשר לעשות? אין בכוונתי לפתור כאן את הסוגיה הסבוכה ביותר בחברה הישראלית, אבל ראשית צריך להכיר בכך. התסכול והזעם של הציבור הדתי-לאומי מוצדקים מאין כמותם. מספרי ההרוגים, הפצועים ומשרתי הסדיר והמילואים בציבור הסרוג הם מהגבוהים ביותר בחברה הישראלית. הזעם והתסכול בהחלט מובנים, אך כאשר נבין שהשיח אינו בהיר לצד השני, ייתכן שמידת התסכול תרד במעט.
לצערי הרב, איננו יכולים להיות אופטימיים בנוגע לסוגיית הגיוס בציבור החרדי. גם בהינתן חוקי גיוס כאלה ואחרים, גם בהינתן סנקציות כלכליות על הציבור החרדי שחלקן כבר החלו, לא נראה תמונת ניצחון בדמות אלפי בחורים חרדים מתייצבים בתל השומר בגיל 18 ומתגייסים לשירות צבאי. יש כיוונים נוספים אפשריים שאינם שירות צבאי כמו שירותי המודיעין, השירות האזרחי-ביטחוני או גופי החירום וההצלה, אך הם אינם גיוס צבאי, בוודאי שלא לשירות קרבי.
אינני מציע או מבקש שהציבור הדתי-לאומי יאמץ את האתוס החרדי. בוודאי שלא. אך אני כן מבקש ממנו להבין את החסם בשיח מולו. ייתכן שהבנת החסם הזה תוביל לתקשורת מסוג אחר בין המגזרים, שאולי תקדם שיח בריא ומקדם יותר מזה הנוכחי.
- אשר סוזין הוא דוקטור למדע המדינה, חוקר ומרצה על החברה החרדית וחוקר אורח במרכז ללימודי יהדות באוניברסיטת אוקספורד
