בסרטו המדובר של הבמאי כריסטופר נולאן, "האודיסאה", אומנם אין אזכור ליהדות או ליהודים – אבל כל מי שחגגו אי פעם את חנוכה יודעים שהיהודים ובפרט חכמי ישראל התעמתו עם התרבות היוונית. זה רלוונטי גם לגישה כלפי היצירה האפּית המיוחסת להומרוס, שעובּדה לאחרונה לשובר קופות עטור שבחים.
"היחסים בין חז"ל לעולם היווני היו מורכבים הרבה יותר מעימות פשוט בין שתי תרבויות נפרדות", אומרת פרופ' ליסה מוריס, מהמחלקה ללימודים קלאסיים – יוון ורומא באוניברסיטת בר-אילן. "חז"ל חיו ופעלו בתוך המרחב ההלניסטי-רומי, ולצד דחייתם הנחרצת של הפולחן הפגאני, הם הכירו את שפתו, רעיונותיו, סיפוריו ומסורותיו האינטלקטואליות. לפיכך, אין לראות את היהדות והתרבות היוונית כעולמות מנותקים, אלא כתרבויות שהתקיימו באותו מרחב תרבותי והשפיעו זו על זו בדרכים מגוונות".
גלריה
מתוך "האודיסאה". "חז"ל הבחינו בין פולחן ממשי לייצוגים אומנותיים"
(צילום: באדיבות Tulip Entertainment)
האם אפשר לזהות בספרות חז"ל השפעות של יצירות יווניות מפורסמות, ובראשן האודיסאה של הומרוס?
"אין בידינו הוכחה לכך שחז"ל קראו את הומרוס באופן ישיר, אבל כמה מהאגדות התלמודיות חולקות מאפיינים בולטים עם סיפורי המסע היווניים – הפלגות ארוכות, מפגשים עם יצורים פלאיים, מסעות אל קצות העולם והרפתקאות על-טבעיות. כך, למשל, סיפורי המסעות של רבה בר בר חנה בתלמוד מזכירים במובנים מסוימים את הגאוגרפיה הדמיונית ואת עולם הפלא של המסורת ההומרית. מרבית החוקרים סבורים שאין מדובר בהכרח בהשפעה ישירה של יצירה מסוימת, אלא בהשתייכות למאגר משותף של סיפורים ומוטיבים שרווחו ברחבי אגן הים התיכון".
לדבריה, "סיפורים ומוטיבים שמקורם במסורת היוונית עברו לעיתים עיבוד במסגרת התרבות היהודית. סיפורים זרים 'גוירו' במובן התרבותי – האלים הפגאניים נעלמו, המאורעות העל-טבעיים הוצגו כביטוי להשגחתו של האל האחד, והעלילות הפכו לכלי להעברת מסרים מוסריים ותאולוגיים. דוגמה מובהקת לכך היא סיפורי אלכסנדר מוקדון בתלמוד, המבוססים על מסורות יווניות, אך מעוצבים כך שחכמי ישראל הם המגלים למלך את החוכמה האמיתית".
גם רש"י כתב על סירנות
בין האל פוסידון שמזמן לאודיסאוס סערות בים ובין אלוהי ישראל שגורם לספינה של יונה הנביא להיטלטל בסערה, יש לעיתים קווי דמיון בין הסיפורים הקדומים. אפשר לעיתים לאתר קווי דמיון גם בין האודיסאה לספרות חז"ל.
קדימון לסרט "האודיסאה"
(באדיבות Tulip Entertainment)
באודיסאה מופיעים יצורים מיתולוגיים כמו הקיקלופ – הענק בעל העין האחת, והסירנות – שחציין אישה וחציין ציפור. לימים עברו להתייחס לסירנות כבנות ים – יצורים דמויי דג. בעולם היהודי קיימות מקבילות. כבר בספר בראשית מוזכרים ענקים שחיו בעולמנו; ובתלמוד במסכת בכורות מוזכרים "הדולפינין", ורש"י מסביר כי אלה "בני ימא – דגים שיש בים שחציין צורת אדם וחציין צורת דג, בלעז 'סיריינא' (Sirène)".
פרופ' ליסה מוריס: "אילו היו חז"ל צופים כיום בסרט כמו 'האודיסאה', סביר להניח שהם לא היו רק שואלים אם מדובר במיתוס פגאני, אלא האם היצירה מעודדת עבודה זרה או שמא היא סיפור ספרותי בעל ערך אומנותי וחינוכי. הם היו בוחנים אותה בעיקר מההיבט הדתי והמוסרי"
"חלק מהמוטיבים אכן מקבילים למיתולוגיה היוונית, ואחרים נשענים על המסורת המקראית או על מסורות קדומות מהמזרח הקדום", מציינת פרופ' מוריס. "במקרים רבים קשה להצביע על מקור יחיד, ונראה שמדובר במורשת סיפורית משותפת לעולם העתיק כולו".
היא מדגישה כי "חז"ל לא התייחסו אל המיתולוגיה היוונית כאל ספרות בלבד. האלים היווניים נתפסו בראש ובראשונה כחלק מעולם העבודה הזרה, שאותו הם דחו בתוקף. עם זאת, הם הבחינו בין פולחן ממשי לייצוגים אומנותיים או דקורטיביים, ודיוניהם במשנה ובתלמוד מלמדים על גישה מורכבת ומאוזנת יותר מכפי שאפשר לעיתים לשער".
העולם העתיק ממשיך להיות רלוונטי. מתוך "האודיסאה"
(צילום: באדיבות Tulip Entertainment)
ומה היה היחס לפילוסופיה?
"הפילוסופיה היוונית לא הייתה זרה לחלוטין לחז"ל. אף שאין בידינו ראיות לכך שלמדו באופן שיטתי את כתבי אפלטון או אריסטו, הם פעלו בסביבה שהייתה רוויה ברעיונות פילוסופיים, רטוריקה ומדע יווניים. לעיתים אימצו כלים אינטלקטואליים מסוימים, אבל הקפידו לשמור על עליונותה של התורה ועל גבולות ברורים בין חוכמת יוון לעולמה של היהדות".
בנוגע ליצירה הקולנועית העכשווית היא אומרת: "אילו היו חז"ל צופים כיום בסרט כמו 'האודיסאה' בבימויו של כריסטופר נולאן, סביר להניח שהם לא היו רק שואלים אם מדובר במיתוס פגאני, אלא האם היצירה מעודדת עבודה זרה או שמא היא סיפור ספרותי בעל ערך אומנותי וחינוכי. במילים אחרות, הם היו בוחנים אותה בעיקר מההיבט הדתי והמוסרי".
הרב חיים נבון: "רבי עקיבא אמר במשנה שמי שקורא בספרים חיצוניים – אין לו חלק לעולם הבא. בתלמוד הירושלמי הוסבר שהכוונה לספרים שמתחרים בתנ"ך, כמו ספר בן סירא, 'אבל סִפרי המירס וכל ספרים שנכתבו מכאן ואילך – הקורא בהן כקורא באיגרת'. כלומר: הם לא נתפסו כתחרות לכתבי הקודש היהודיים, אלא כבילוי זמן קליל"
העיסוק במפגש שבין העולם היווני לחז"ל מדגיש לדעת פרופ' מוריס עד כמה העולם העתיק ממשיך להיות רלוונטי גם כיום. המיתולוגיה והספרות הקלאסיות מוסיפות לעצב סרטי קולנוע, סדרות טלוויזיה, ספרות עכשווית, קומיקס ומשחקי מחשב. "במחלקה ללימודים קלאסיים באוניברסיטת בר-אילן נפתח בשנת הלימודים הקרובה קורס חדש בשם 'האודיסאה – מהומרוס ועד כריסטופר נולאן', שיעסוק בגלגוליו של אחד הסיפורים המכוננים של התרבות המערבית, מן האפוס", היא מציינת.
"ראו בהומרוס ספרות קלילה"
"חז"ל הכירו את ספרי הומרוס, וראו בהם ספרות קלילה ולא רצינית במיוחד", אומר ההוגה והסופר הדתי-לאומי הרב חיים נבון. "בהקשר הזה הם מוזכרים בפרק ד' במסכת ידיים (נכתב שם שאינם מטמאים את הידיים, י"ט) וגם התלמוד הירושלמי במסכת סנהדרין מזכיר את כתבי הומרוס. רבי עקיבא אמר במשנה שמי שקורא בספרים חיצוניים – אין לו חלק לעולם הבא. בתלמוד הירושלמי הוסבר שהכוונה לספרים שמתחרים בתנ"ך, כמו ספר בן סירא, 'אבל סִפרי המירס (הומרוס, י"ט) וכל ספרים שנכתבו מכאן ואילך – הקורא בהן כקורא באיגרת'. כלומר: הם לא נתפסו כתחרות לכתבי הקודש היהודיים, אלא כבילוי זמן קליל וחסר חשיבות".
דמותו של אלכסנדר מוקדון בפסיפס שהתגלה בפומפיי. כלי להעברת מסרים
(צילום: Andreas Wolochow / Shutterstock)
חז"ל ראו במיתולוגיה היוונית גם מקור חוכמה, או בעיקר תרבות זרה שיש להיזהר ממנה?
"חז"ל ראו עצמם עומדים בעימות רוחני לא מול המיתולוגיה היוונית, אלא מול מה שהם קראו לו 'חוכמה יוונית'. בתקופות מסוימות בתולדותינו לא היה מדובר רק בעימות אינטלקטואלי תאורטי, אלא במלחמת תרבות של ממש מול המתייוונים והנוכרים תושבי הערים היווניות שבארץ ישראל. הרמב"ם טען שחז"ל מעולם לא שללו את החלקים הטובים והמרשימים שבחוכמה היוונית, אלא רק את החלקים השוליים שלה. בכל אופן, קשה לראות יחס חיובי כלשהו למיתולוגיה היוונית עצמה, שחז"ל ראו בה משהו בין אלילוּת לסיפורי מעשיות. אשר לפילוסופיה היוונית – את העימות העמוק מולה לא עשו חז"ל אלא חכמי ימי הביניים המאוחרים".
הרב נבון מציין גם הוא כי אלכסנדר הגדול, שהיה דמות היסטורית ממשית, דווקא אוזכר בכתבי חז"ל בהרחבה. "חז"ל כינו אותו אלכסנדר מוקדון וסיפרו עליו אגדות רבות, שלרובן יש מטען סמלי ברור. למשל, הם סיפרו על אלכסנדר שמגיע לממלכה האגדית 'קציא', ושם הגישו לו בסעודה אוכל מזהב, כדי ללעוג לתשוקה היוונית לזהב ולעושר. אלכסנדר אומר: לא באתי בשביל הזהב שלכם, ומלך קציא עונה לו: 'אז בשביל מה באמת באת?' – התשוקה לתהילה, לכיבושים ולהישגים נראתה לחז"ל אינפנטילית ומגוחכת".
"הגיבורים היווניים יוצאים לחפש תהילה בעולם טרגי, שבו נגזר מראש גורלם". מתוך "האודיסאה"
(צילום: באדיבות Tulip Entertainment)
האם אפשר למצוא בדברי חז"ל תגובות למיתולוגיה היוונית?
"קשה לדעת אם מדובר בתגובות ישירות, אבל אפשר למצוא פערים גדולים מאוד בין תפיסת העולם היהודית לתפיסה המיתולוגית היוונית. כך, למשל, חז"ל קבעו במסכת אבות, בעקבות ספר משלי: "איזהו גיבור? הכובש את יצרו, שנאמר: 'טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר'. זו עמדה הפוכה ב-180 מעלות לתרבות הגיבורים היוונית, שהעריצה מעללי גבורה והישגים צבאיים אישיים. חז"ל פיתחו אתוס של איפוק וענווה, בניגוד לאתוס היווני של גבורה ותהילה. הרב סולובייצ'יק אמר פעם שהגיבורים היווניים לא ידעו לוותר ולסגת – והגיבורים היהודיים נבחנו דווקא בזה.
"נקודה נוספת היא האופי הפטליסטי של המחשבה היוונית. המיתולוגיה היוונית ספוגה במחשבה שאיש אינו יכול לשנות את גזרת הגורל, ה'מוירה'. אנחנו מכירים, למשל, את הסיפור על אדיפוס המלך (הטרגדיה היוונית מאת סופוקלס, י"ט), שלא הצליח לשנות את הגורל הנורא שנגזר עליו – להרוג את אביו ולהתחתן עם אימו. פרופ' שלום רוזנברג השווה זאת פעם לסיפור שמופיע בגמרא על בתו של רבי עקיבא – עליה נגזר שתמות ביום חתונתה, אך היא ניצלה בדרך נס בזכות מצוות צדקה".
לדבריו, כאן טמון הבדל מהותי בין הספרות היוונית הקדומה למקורות היהודיים. "הצדקה היא מושג שהיוונים לא הכירו בכלל, והיהדות הביאה לעולם המערבי. מדובר באווירה ערכית שונה לגמרי", מסכם הרב נבון. "הגיבורים היווניים יוצאים לחפש תהילה בעולם טרגי, שבו נגזר מראש גורלם; הצדיקים היהודיים ממלאים את חובתם בצניעות ובשקט, ומנסים להפוך את העולם למקום מעט טוב יותר".
