קרן שאול: "הבנתי שמדובר בייעוד"
בת 52, נשואה בשנית ואם לשישה (שניים שלה, שלושה של בעלה מנישואיו הקודמים ובת משותפת שאספו לביתם), מתגוררת במושב חגור, מנכ"לית עמותת "אופק" לקידום מתנדבים צעירים
ערב אחד, לפני כשבע שנים, ניר, בעלי, חזר הביתה מביקור בפנימיית הדסים. הוא למד שם בנעוריו, והחברים משם הם החברים הטובים שלו עד היום. הוא קנה טאבלטים כדי לחלק לתלמידים מצטיינים, וכשהגיע הביתה אמר לי: 'הייתה שם ילדה, אני לא זוכר איך קוראים לה ואיך היא נראית, אבל היא צריכה להיות בבית הזה'. העליתי ספקות: זה היה כחודש לאחר שעברנו לגור יחד כמשפחה בפרק ב'. שנינו גרושים, אני הגעתי לקשר עם שני ילדים, הוא עם שלושה. רק חיברנו את הבתים. איך אפשר להכניס לדבר הזה עוד מורכבות? אבל ניר לא ויתר, ואחרי כמה ימים הבנתי שמדובר בייעוד ושליחות שלו, של שנינו ושל המשפחה. וייעוד זה דבר שמדבר אליי.
טיגי, קרן וניר מספרים על המשפחה החדשה שנוצרה
גדלתי בפתח תקווה, בת בכורה להורים יוצאי מרוקו. הוריי נתנו לי כל מה שיכלו, אבל את הדרך שלי נאלצתי לפלס לבד. בצבא שירתתי כפקידת לשכה אצל דני יתום, מזכירו הצבאי של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל. בהמשך למדתי חינוך באוניברסיטת תל אביב ועשיתי תעודת הוראה, אבל אחרי שנה פרשתי מהחינוך הפורמלי.
בגיל 27 נישאתי והבאתי לעולם שני בנים (היום בני 24 ו־20). אחרי עשור התגרשנו. במהלך נישואיי ניהלתי פרויקטים מגוונים, ואז, ב־2007, הכרתי דרך חברה את מיקי נבו, שהקים את הארגון החברתי 'מרכז מעשה'. הארגון פותח דלת לאוכלוסיות מוחלשות במטרה לקדם שוויון הזדמנויות ושילוב בתפקידים משמעותיים בצבא. הייתי יד ימינו וסגניתו, והוא היה מורי ורבי. עבדנו עשור ביחד, גייסנו תרומות, פתחנו דלת לאלפי צעירים מהפריפריה - יהודים, ערבים ודרוזים, עשינו מהפכות חברתיות.
ב־2015 קיבלתי מקרן רש"י ושותפים, ובהם קרנות לאוטמן וחוסידמן, מנדט להקים את עמותת 'אופק' : ארגון לשירות לאומי, שמעניק לצעירים שלא נכללו במעגל המשרתים בצה"ל אפשרות לעשות שירות לאומי משמעותי ולבנות להם תחושת מסוגלות ושייכות לעם ולמדינה.
כבר הייתי גרושה ואם לשניים כשהכרתי ב־2018 את ניר שאול (58), איש עסקים (הבעלים של חברת YTcom, צ"ר) אז גרוש פעמיים ואב לשלושה.
אחרי שנתיים של זוגיות שבמהלכן הילדים שלי (שהיו בני 16 ו־12) ושלו (שהיו בני 18, 10 ו־7) הכירו והתחברו, הרגשתי שלא נצליח לעבור את המסע הזוגי העמוק והמשמעותי בלי חיבור בתים. בקורונה עברתי עם ילדיי מרחובות לבית של ניר וילדיו בסביון. יצרנו משפחה אחת משולבת, אבל זה לא היה פשוט. נעזרנו באנשי מקצוע כדי לבנות את החיבור הזה נכון, ובדיעבד זה היה בית הספר הכי טוב שהיה לי בחיים.
קרן: "לטיגי היה קשה לתת בנו אמון וליצור איתנו מערכת יחסים נורמטיבית. רוב תשומת הלב שלנו הוקדשה לה על חשבון הילדים האחרים"
ואז הגיעה ההצעה של ניר לגבי הילדה מהפנימייה. שבוע אחר כך נסענו יחד ל'הדסים'. בנוכחות העובדת הסוציאלית פגשנו שם ילדה קטנטונת, מפוחדת ומבולבלת. הצגנו את עצמנו ואמרנו שאנחנו מעוניינים להיות לה משפחה מארחת בסופי שבוע, חגים וחופשות. כשחזרנו הביתה סיפרנו לילדים שפגשנו ילדה מקסימה ששמה טיגי ושאנחנו רוצים להיות לה משפחה מארחת. באותו שלב כולם היו סבבה עם זה, אבל ידעתי שזה לא יהיה קל. שמעתי מהעובדת הסוציאלית שטיגי באה מרקע מורכב, שהיא כבר ניסתה ללא הצלחה משפחות מארחות, וידעתי שאנחנו נכנסים לאחריות כבדה בשלב של חיבור המשפחה שלנו.
האתגרים לא איחרו לבוא. היא הייתה מגיעה ומסתגרת בחדרה, משקרת לנו המון, בורחת מהבית. היה לה קשה לתת בנו אמון וליצור איתנו מערכת יחסים נורמטיבית. רוב תשומת הלב של ניר ושלי הוקדשה לה על חשבון הילדים האחרים. היו פעמים רבות שהתייאשתי וניר החזיק את האמונה, ולהפך, ולא פעם זה גרם לוויכוחים בינינו. הגיע שלב שהילדים אמרו שכל הריבים שלנו רק סביב טיגי, אז 'למה אנחנו צריכים את זה?'. ניר אמר: 'לעשות מה שצריך ולא מה שבא לך זו הדרך ליצור שינוי. עוד תראו שיבוא יום והיא תהיה קרובה אליכם כמו אחות'.
אחרי כחצי שנה כבר לא ראינו את טיגי כאורחת, אלא כבת לכל דבר ועניין. לפני ארבע שנים היא סיימה את הלימודים ב'הדסים' ועברה לגור אצלנו באופן קבוע. זמן קצר קודם לכן אבא שלה נפטר וחלה הידרדרות בהתנהגותה. נאלצנו לשים לה גבול ברור. אמרנו לה שאם היא מוותרת על עצמה, ניאלץ לוותר עליה, אף על פי שאנחנו לא רוצים לעשות את זה. ואז היא בחרה ללכת לטיפול אינטנסיבי ויצאה מהבית לשם כך.
בינואר 2023 היא חזרה הביתה ומאז היא הפכה להיות מרכז הבית. לפני כשנתיים היא השתלבה בעסק המשפחתי שניר הוא הבעלים שלו. בשנה האחרונה קיבלה עובדת מצטיינת.
כששואלים אותי מה טיגי בשבילי, התשובה היא 'היא הבת שלי'.
הייעוד שלי הוא לנפץ את הקשר בין המקום והמציאות שהאדם נולד בהם ובין היכולת שלו להצליח. זה מה שעשיתי עם עצמי, זה מה שאני עושה בעבודה שלי, וזה מה שאנחנו עושים עם טיגי. אני מאמינה שהצלחה היא לא קו ישר. יש עליות וירידות ולפעמים מורדות תלולים. מניסיוני למדתי שלא צריך להיבהל מקושי ומנפילות, המפתח הוא לדעת לנהל את המשברים".
טיגי אקאל: "כשהגעתי לבית של קרן הייתי בהלם"
בת 22, מתגוררת במושב חגור, עובדת בשירות לקוחות בחברה המשפחתית (YTcom)
בזיכרון הראשון שלי, מגיל שלוש או ארבע, אני לבד. גם ברוב הזיכרונות האחרים, לאורך השנים. גם כשהייתי עם אנשים הייתי לבד.
נולדתי באתיופיה, אין לי מושג איפה. אמא נפטרה כשהייתי בת כמה חודשים, בגיל שנה עליתי ארצה עם אבא ועם אחי. עד כמה שאני זוכרת, היינו במרכז קליטה בצפת ואחר כך עברנו לנתניה, לגור עם סבא וסבתא, הוריו של אבא שעלו לפנינו. עם המשפחה של אמא לא היה קשר מעולם. אבא לא ממש גידל אותי ואת אחי. הוא היה עסוק בסמים ואלכוהול ולפעמים היה בבית סוהר. אחרי כמה זמן עברנו לפתח תקווה. גרנו בדירה קטנה של שני חדרים.
לא היה אוכל בבית. כשהתחלתי ללכת לגן ואחר כך לבית הספר, לפעמים הייתי הולכת עם אבא. אני זוכרת שבדרך היינו נכנסים לקיוסק, אבא היה מדבר עם בעל המקום ואני הייתי גונבת לחמנייה ושוקו. לפעמים הייתי עושה את זה גם בלי אבא. אני חושבת שבעל הקיוסק ידע ולא אמר כלום. לפעמים המורים היו מביאים לי משהו לאכול. הרבה פעמים אבא לא היה בבית ואני הייתי ישנה על ספסל או בחדר המדרגות, כי לא היה לי מפתח. היתה לנו בבניין שכנה שלפעמים הייתי מגיעה אליה אחרי בית הספר, אוכלת אצלה ומחכה עד שאבא יחזור. לפעמים הוא לא חזר.
כשהייתי באמצע כיתה א' הכניסו אותי לפנימייה 'אחוזת שרה' בבני ברק, שבה היה גם אחי. הוא עזר לי להתאקלם ושמר עליי. היה לי ממש סבבה שם. בסוף כיתה ט' שלו הוא עבר לפנימייה אחרת ואני התבאסתי. הרגשתי לבד. אבא לא בא לבקר, ואני גם לא כל כך רציתי שיגיע. פחדתי ממנו, כי חוויתי איום מצורת הדיבור שלו.
כעיקרון היה לי טוב בפנימייה, הייתי תלמידה מצטיינת, אבל בסוף כיתה ז' החלטתי לעבור לפנימייה אחרת, לא דתית. כשהלכתי עם בנות מהפנימייה לקניון, גיליתי עולם אחר שעניין אותי. נתנו לי אופציות לכפרי נוער, וכשראיתי את 'הדסים' החלטתי שזה המקום בשבילי.
נכנסתי לכיתה ח', הייתי בת 14, וקיבלתי הלם. פתאום ישבו בנים צמוד אליי על הספה וזה הלחיץ אותי. המפגש איתם העלה לי מהתת־מודע זיכרונות של התעללות מינית מתמשכת שעברתי בגיל ארבע־חמש ואף אחד לא ידע עליה. לאט־לאט הציפו אותי עוד דברים, עוד טראומות שחוויתי ושהדחקתי. הייתי בשגעת! הידרדרתי בלימודים, לא ידעתי איך מתמודדים עם החרדות. הראש שלי כל הזמן עבד. בהתחלה לא שיתפתי אף אחד, אבל כשלא יכולתי יותר להתמודד, שיתפתי את האפוטרופוסית ואת העובדת הסוציאלית והתחלתי טיפול בפוסט־טראומה. במקביל היו לי כמה משפחות מארחות, אבל לא היה חיבור והעדפתי להיות בלי. כשחברות יצאו לסופ"שים, לפעמים הייתי אצל דודים שלי והרבה פעמים נשארתי לבד בפנימייה. בגיל 16-15 התחלתי לעשן סמים. השתמשתי בדמי כיס שקיבלתי, ובעצם ויתרתי על עצמי. הייתי מאוד מבולבלת.
כשניר הגיע לביקור ב'הדסים' עם חברים שלו, הייתי בת 15. באתי, לקחתי טאבלט והלכתי. אני לא זוכרת את זה כאירוע מרגש. אבל אחרי כמה ימים העובדת הסוציאלית סיפרה לי שיש משפחה שרוצה להכיר אותי. מצד אחד שמחתי, מצד שני לא רציתי להתלהב יותר מדי כדי לא להתאכזב. כשהם שאלו אם אני רוצה להתארח אצלם ולראות אם זה מתאים, אמרתי כן.
אחרי כמה ימים הגעתי אליהם לסביון עם העובדת הסוציאלית ועם האפוטרופוסית שלי, והייתי בהלם - מגודל הבית, מהחדר עם השירותים שאגור בו, מהילדים שהיו בבית ומהכלב הגדול שהסתכל עליי.
טיגי: "אני קוראת לקרן ולניר בשמות שלהם, אבל כשאני מדברת עליהם עם אחרים אני אומרת 'ההורים שלי' וככה ממש אני מרגישה"
בהתחלה לא תקשרתי עם אף אחד. שתקתי. הייתי מנותקת. אני לא רגילה למשפחתיות. אבל ידעתי שאני רוצה לחזור לשם. שבוע אחר כך חזרתי, אבל בעצם לא הייתי חלק. הסתגרתי בחדר שלי. בסופ"שים הבאים הבאתי איתי חברות והסתגרנו בחדר.
שנתיים וחצי בעצם לא תקשרתי. ואם כבר דיברתי – הייתי משקרת. כל שאלה ששאלו אותי - לאן אני הולכת, עם מי אני נפגשת, מתי אחזור – כל תשובה הייתה שקר. הייתה לי פשוט התנהגות הישרדותית. רציתי להיות שם, אבל בלי לתת דין וחשבון.
חודש לפני שמלאו לי 18 אבא שלי נפטר ממנת יתר. הוא היה אבא לא נוכח, אבל תמיד הייתה לי פנטזיה שאולי יש צ'אנס שיום אחד נוכל להיות משפחה. כשהוא מת החלום התנפץ. הידרדרתי עם הסמים ובהתנהגות. ברחתי, לא הגעתי לארוחות שישי, נעלמתי לימים. כשסיימתי כיתה י"ב ניסיתי לעשות שירות לאומי ולא הצלחתי להתמיד. אבל קרן וניר לא ויתרו עליי. קרן אמרה לי כל הזמן שאני צריכה לקחת אחריות ולהתחיל לטפל בעצמי.
בוקר אחד החלטתי שאני צריכה לעצור הכול ולעשות את זה. במשך שנה – כשכל הזמן יש לי גיבוי הדוק של קרן וניר והעובדת הסוציאלית שהמשיכה ללוות אותי גם אחרי הפנימייה - הייתי בטיפול אינטנסיבי. הצלחתי לרכוש הרגלים של אנשים נורמטיביים כמו לקום בבוקר, לעבוד, לקחת אחריות, למצוא יציבות, לא לברוח, להכיר בטוב שיש לי, להאמין בכוח שלי ובעצם לבחור בחיים.
לפני שנתיים התחלתי לעבוד בעבודות מזדמנות, ואז הבנתי שאני מחפשת עבודה מסודרת ומחייבת שגם נותנת לי משמעות. ניר הציע לי לעבוד בחברה המשפחתית. הוא הזהיר אותי מראש שלא יוותרו לי, שהעובדה שאני הבת של הבוס הגדול לא תאפשר לי הקלות אלא להפך – שאצטרך לעבוד יותר קשה מכולם, כי אני מייצגת את המשפחה. היה לי ברור שלא אעשה פדיחות, כי היום אני לא כזאת. אני מאוד אוהבת את העבודה ואת האנשים. יש לי שם חברות מהממות. והמשפחה? אני מרגישה חלק מכולם. אני קוראת לקרן ולניר בשמות שלהם, אבל כשאני מדברת עליהם עם אחרים אני אומרת 'ההורים שלי' וככה ממש אני מרגישה.
כשאני רואה את ההתחלה שלי ואת כל האנשים שלא האמינו בי, אני שמחה להראות להם שאני סיפור הצלחה. אבל כדי להוכיח את זה גם לעצמי, יש לי עוד דרך".
