יש בינינו קשר כזה: בכל פעם שמשהו מתקלקל אצלי בבית, אני מתקשרת אליו והוא מיד מגיע. תרגיעו: הוא ההנדימן שלי. והוא גם הגבר הראשון שפגשתי בחיי שחווה ניכור הורי. "הפגישה" הראשונה בינינו התרחשה לפני שמונה שנים, זמן קצר אחרי שהתגרשתי. הזמנתי אותו לפתוח סתימה בצינור המטבח, והוא על הדרך פתח את הלב וסיפר לי שגם הוא גרוש ושיש לו ילד בן עשר. אבל כבר שנה מאז שעזב את הבית, הוא לא ראה את בנו. הילד לא מוכן להיפגש איתו, אפילו לא לדבר איתו.
למה? ובכן, הוא זה שיזם את הגירושים. אוקיי, לא רק "יזם", עזב עבור אישה אחרת ונישא לה בהמשך, וגרושתו לא יכלה לשאת זאת. אז לדבריו היא הרעילה את בנו נגדו, אמרה לו שאבא שלו מפלצת, יצור בוגדני שחשב רק על עצמו. וכך, למרות שבית המשפט קבע לו הסדרי ראייה, הילד קבע הסדרי בריחה. "הייתי מגיע לבית הספר של הבן שלי", סיפר לי בעצב. "הוא היה רואה אותי ורץ לכיוון השני".
במהלך השנים, אחרי שחזרתי לעולם הדייטים, יצא לי לפגוש עוד שני גברים עם סיפור דומה. במקרה שלהם, אפילו לא הייתה מעורבת בגידה. אך האישה, לדבריהם, נטרה להם טינה על כך שעזבו והחליטה "להעניש" אותם דרך ילדיהם.
בקבוצות הגרושים בפייסבוק התוודעתי לעוד עשרות דוגמאות, כולל גם לאמהות מנוכרות: "אם אפשר היה להוציא את הלב, הכליות או הכבד, הוא היה עושה לי את זה, אבל הוא לא יכול, אז הדבר היחיד מבחינתו הוא לקחת לי את הילד שלנו". אחרת שיתפה במחשבות אובדניות: "לפעמים אני רוצה לשים לזה סוף. אף אחד לא יכול לדמיין את התחושה של להביא ילדים לעולם ואז לשמוע שהם לא רוצים לראות אותך, והכול כי אבא שלהם מפחיד ומסית".
ההורים המנוכרים בקבוצות מאשימים את אוזלת היד של בתי המשפט ושירותי הרווחה. חלק מספרים שההורה המנכר עושה זאת מתוך תחושת נקמה, אחרים מתוך אקט של אלימות או מרצון לא לשלם מזונות. לחילופין, יש אבות שמספרים איך הם ממשיכים לשלם מזונות עבור ילדים ששנים לא זכו לפגוש.
וכל הנושא הזה צף בי מחדש, אחרי פגישה מחודשת עם ההנדימן. לאורך התקופה, בכל פעם שהיה קופץ, הייתי שואלת אותו אם יש חדש עם בנו. הוא היה מספר בכאב על מתנות שלא נפתחו, מכתבים שלא נקראו, דמעות שכן נשפכו. והנה, השבוע, אחרי תקופה ארוכה שלא התראינו, ההנדימן, שכבר הספיק להביא עם אשתו השנייה בן ובת לעולם, הגיע אליי. הוא הסביר שהוא קצר בזמן כי עליו להסיע את בנו הקטן לאימון כדורגל.
"ומה שלום הבן הגדול שלך?", מיד שאלתי, ייחלתי לשמוע חדשות טובות. אלא שהפעם הוא רק משך בכתפיו וענה ביובש: "אין חדש". אפילו לא נראה מיוסר. במקום זאת, מיהר להראות לי תמונות של בנו הצעיר, הכריז שהוא הולך להיות "מסי הבא", ואז הראה לי סרטון של בתו הקטנה בחצאית טוטו ורדרדה עושה בולשוי בסלון.
כשהוא הלך, לראשונה כבר לא היה לי עצוב בשבילו. היה בי רק עצב ענק עבור הילד ההוא, זה שלא זכה באמא שידעה להתעלות על הכעס האישי שלה וזה שלא זכה באבא בילדותו, וכנראה גם לא יזכה לו בבגרותו, כי בשלב מסוים אבא שלו פשוט בחר לוותר. וזהו קלקול שגם ההנדימן הכי מוכשר לעולם לא יוכל לתקן.
