אומרים שאם כבר להתגרש, אז עדיף כשהילדים קטנים, כשהם לא ממש מבינים. שיגדלו לתוך המציאות, בלי יכולת להשוות לגרסת הבטא. בגדול? יש בזה משהו, כל עוד מדובר בעובר בשבוע ה־12 או מקסימום בתינוק שעוד מפתח את שרירי הצוואר. אל תשאלו איך אני יודעת. גם ככה אספר.
אמנם פורמלית התגרשנו כשהילדה הייתה בת ארבע, אבל הפרידה ופיצול הבתים התרחשו זמן קצר אחרי שמלאו לה שנתיים. זה לא קרה בבום. לפני כן עברנו לישון בחדרים נפרדים, והתחלנו לחלק בינינו גם את המרחבים החברתיים. חיינו כמו זוג פרוד רק עם אותה כתובת, אותו סל כביסה, אותה תחושת החמצה.
ואז הגיע הרגע. הוא עמד לעזוב את הבית, להוציא את חפציו. המעבר תוכנן לשבת בצהריים, ומאחר שהבת שלי הייתה בת שנתיים עם עיניים פקוחות ורמת קליטה לא רעה, דאגתי מראש להתייעץ עם פסיכולוגית. לשאול מה אומרים, אם בכלל.
הפסיכולוגית המליצה שנספר לה, בדיוק כמו שמספרים לילד בוגר. ומשום שעד אז נהגנו מדי פעם לאכול שלושתנו ארוחת ערב שישי במשותף, החלטנו שנספר לה אז. "את שומעת, רומצ'יק?", אמרנו, "אבא ואמא אוהבים אותך מאוד־מאוד, אבל בזמן האחרון הם הבינו שהם רוצים דברים אחרים. אז אבא הולך לגור בבית אחר, והוא ימשיך כמובן לבוא ויראה אותך כל הזמן".
בתנו רק המשיכה לחייך, הטביעה את עיניה בפירה, ואז אמרה שהיא רוצה "לשחק". הורדנו אותה מהכיסא, הסתכלנו אחד על השנייה, ושנינו צחקנו על איך זה שהאחיין שלי בן השש, שסיפרנו לו שעתיים קודם, לקח את זה הרבה יותר קשה ממנה. הוא, בניגוד אליה, לא הפסיק לבכות. "נראה שהיא לא באמת הבינה", חשבנו. אבל הנה ספוילר: ביג־מיסטייק.
כדי לחסוך את עוגמת הנפש סיכמנו שבזמן שהוא יוציא את כל חפציו מהדירה, אני והיא לא נהיה בה. אז באותו בוקר שבת הזכרתי לבתי שעוד מעט אנחנו יוצאות לפיקניק עם אחי ומשפחתו. עד אז היא שיחקה על השטיח כרגיל והחליטה להפוך את פו הדוב לפויה הדובה. "בואי, רומי, צריך לרדת לאוטו", אמרתי לה כשהגיעה השעה לצאת. ואז קרה דבר מוזר.
באותה תקופה היא כבר התרגלה לכך שכל אחד מאיתנו הלך איתה למפגשים משפחתיים בנפרד. היא מעולם לא שאלה למה. אלא שדווקא הפעם, פתאום מלמלה: "אבא גם".
גם אני וגם אביה, שישב ושתה קפה במטבח, חשבנו לרגע שדמיינו, שלא שמענו נכון. אבל כשאמרתי לה שוב שעלינו לצאת, היא חזרה ואמרה: "נלך ביחד, נלך ביחד, אמא ואבא". ואז היא ניגשה לאביה, הושיטה לו את ידה ואמרה: "בוא, אבא. בוא תביא יד, בוא גם".
באותו הרגע הרגשתי כאילו סכין ננעצה בי עמוק בתוך הלב. אודה ואומר שלרגע חשבתי להגיד לו: "אולי בכל זאת ניתן לזה עוד צ'אנס?". וכשסיפרתי למחרת לפסיכולוגית את מה שאירע, היא אמרה: "היא הבינה היטב. היא עשתה לכם מבחן".
באותו ערב שבת, כשחזרנו הביתה, החפצים של אביה כבר לא היו, אבל בתי לא אמרה מילה. ברור לי שהיא לגמרי הבינה. המבחן לא צלח. אני ואביה באמת רצינו להיות התלמידים הכי טובים שאפשר. אבל נכשלנו. בגדול. לצערנו ולצערה. ואם תשאלו אותי מי בכה יותר - האחיין או אני? התשובה תהיה: ברור שאני. רק שבניגוד אליו, לי גם היה ברור שזו ממש לא תהיה הפעם האחרונה.
