סיגי יהוד,בת 37, מחנכת בבית ספר יסודי. אמא לרז (בת תשע), יותם (בן שמונה), רון (בת חמש) ודור (בת שנה וחצי). ב־7 באוקטובר שהתה בממ"ד בקיבוץ ניר עוז עם שלושה ילדים ובהיריון מתקדם. בעלה, דולב יהוד, חובש מתנדב באיחוד הצלה ובמד״א, יצא להציל חיים. במשך חודשים ארוכים נחשב חטוף, עד שהוכרז כחלל ביוני 2024. סיגי ילדה את בתם דור תשעה ימים אחרי 7 באוקטובר. מתגוררת בכרמי גת.
סיפורה של סיגי יהוד
(צילום: ליאור שרון)
איך עברה עלייך הלידה?
"הגעתי אליה לבד, תשעה ימים אחרי שעולמי וחיי קרסו, לאחר שכל מה שהכרתי ויצרתי יחד עם דולב נלקח מאיתנו – דולב, אהבת חיי, החבר שלי מכיתה ו׳. בלידה, הלב והראש שלי נעו בין שני עולמות. עולם אחד שבו אני חושבת אך ורק על דולב - מה איתו? מתי יחזור? איפה היה עומד עכשיו, ואיך היה מחזיק לי את היד ולוחש לי מילים מחזקות ואוהבות? ומצד שני, עולם שבו אני צריכה להיות חזקה, בשליטה ומפוקסת. יש ילדה שצריכה להגיע לעולם כשהיא בריאה, ויש אמא שצריכה לעבור את הלידה בלי סיבוכים, כי רק אני נשארתי לטפל בה".
איזו אמא את היום?
"זו שאלה מורכבת. ב־7 באוקטובר הייתי אמא לביאה, שבכל שנייה ושנייה חושבת איך היא מגינה על הגורים שלה מהטורף שנמצא בחוץ. אחרי 7 באוקטובר נעשיתי אמא חסרת ודאות, שאין לה תשובות, שמנסה למצוא איזון בין הנודע ללא נודע. שברירית, עייפה, חלשה, עצובה וכאובה, ובאותה נשימה מכילה, דואגת, שעוטפת ומחבקת ומשדרת חוסן ויציבות".
איך את שומרת על אופטימיות?
"הילדים שלי הם כוח שמזכיר לי שצריך לשמור עליה, גם אם היא נעלמת לי בדרך. החיבוק שלהם בבוקר, הנשיקה שהם נותנים לי לפני שהם הולכים לישון, הרגעים שהם משתוללים בסלון וצוחקים ממלאים אותי באופטימיות. לפעמים הם בוכים מרוב עצב וגעגוע לאבא. הם נמצאים על קשת רחבה של רגשות ותחושות ומאפשרים לעצמם להרגיש הכול".
באיזו דרך בחרת לשמור על הזיכרון של דולב בחיים שלכם?
"דולב נוכח בכל רגע בחיים שלנו. אני רואה אותו על הפרצופים של הילדים כי הם דומים לו. הוא נוכח בחלומות שלהם, בהחלטות שאני צריכה לקבל, בשיח בשולחן האוכל, בתמונות שמפוזרות בחדרי הבית. לכל ילד יש בחדר תמונה עם אבא ותמונה משפחתית. הוא נמצא איתנו בכל צעד שאנחנו עושים".
מתי את נשברת?
"כשאת הורה יחיד לארבעה ילדים, אפשרויות השבירה שלך מצומצמות מאוד. כשאני איתם אני משדרת כוח וביטחון. כך אני רוצה שיגדלו - בבית חם, יציב וחזק. בלילות, כשכולם ישנים, מגיעים רגעים של בדידות וריקנות, ואז הכול מתחיל להישבר. המחשבות עולות, הגעגוע מתפרץ, השקט תופס את כל המרחב, והלב לא עומד בזה".
מי עומד לצידך בימים אלה?
"לאורך כל הדרך המשפחה שלי הייתה לצידי. חברים טובים ממעגלים שונים נהפכו בן־יום למשפחה אחת גדולה. מאותו יום ארור ועד היום ילדיי ואני עטופים ומחובקים. אם לא אותם אנשים, אני לא יודעת איפה אני וילדיי היינו היום".
מה נותן לך תקווה?
"הילדים שלי. הם הסיבה שאני קמה בבוקר, הם הסיבה שאני מכריחה את עצמי לחשוב חיובי ולפעול למען עתיד טוב יותר עבורם ועבור עצמי".
- הריאיון מתפרסם בגליון החג של "לאשה", עכשיו בדוכנים
