סיפורה של עדן שושני (34), שחקנית, מנחת קבוצות, מפיקת פרויקטים ויוצרת תוכן, רווקה, מתגוררת ביפו:
"כשאני מספרת שאיבדתי את אחי, אנשים לא יודעים איך להגיב, אבל כשאני אומרת שהוא נהרג באסון המעלית, לכולם יש מה להגיד. אנשים מספרים לי כמה הם לקחו קשה את האסון הזה ואני מוצאת את עצמי מנחמת אותם".
נולדתי וגדלתי בשכונת התקווה. ההורים שלי עבדו בתחום הרכב. דין, אחי היחיד, היה החבר הכי טוב שלי. מגיל 12 למדתי בתיכון חדש בצפון תל אביב והרגשתי חצויה בין הצפון לדרום. הייתי מודעת לסטיגמות על שכונת התקווה, שבגללן אסור היה לי להתעצבן, כי אם התעצבנתי, היו אומרים: 'אווו, הנה שכונת התקווה יוצאת'. הצטיינתי בלימודים ואחרי בגרות במגמת תיאטרון שירתי כמ"כית במגל. אחרי השחרור עשיתי תואר ראשון רב־תחומי באמנויות באוניברסיטת תל אביב, המשכתי לתואר שני במסלול 'שחקן, יוצר, חוקר' ועבודת התזה שלי הייתה מופע יחיד.
לא קיבלתי תפקידי משחק כמו שרציתי, אז עבדתי כמארחת במסעדות ובמקביל הייתי שותפה להקמת מרכז צעירים בשכונת התקווה וארגנתי אירועי תרבות. היה לי חשוב שיבינו את המורכבות והיופי של השכונה, אז התחלתי להוביל סיורים. הייתי עולה על בסטות בשוק ומקריאה טקסטים שכתבתי על החיים החצויים שלי. כשראיתי שהסיורים מצליחים, עזבתי את מרכז הצעירים.
בינתיים, דין אחי הקים עם חבר טוב שלו, טדי, מסעדה בשכונת ביצרון. הוא היה בזוגיות עם סתיו הררי והייתה שם אהבה גדולה. כמה חודשים לפני האסון הם עברו לגור בשכונת התקווה. היה לו חשוב להישאר בשכונה.
כדי להיות קרובה אליו עברתי לגור קרוב למסעדה. יום לפני האסון נפגשנו וסיפרתי לו בהתרגשות שיש לי כבר שלושה סיורים מלאים לחודש הקרוב. עשינו טורניר פינג־פונג ונקרענו מצחוק.
למחרת, יום שבת, 4 בינואר 2020, היה יום הולדתי ה־29. דין וסתיו תכננו ללכת למסאז', לג'חנון אצל ההורים שלה ולמסיבת יום ההולדת שלי. באותו יום היו כמויות מטורפות של גשם, שהציפו את החניון של הבניין שלהם. כשיצאו מהבית ירדו במעלית. המים בחניון עלו ועלו. שכנים שקלטו את המעלית התקועה צלצלו למשטרה ולמכבי אש וצעקו לדין וסתיו שתכף כוחות ההצלה מגיעים. בינתיים ראיתי עדכונים שיש בלגן בשכונה וכל החצרות מלאות במים. בתוכי ידעתי שמשהו רע קורה. היו לי צמרמורות ולא יכולתי לאכול. בדיעבד הבנתי שבדיוק בשעה הזו שהרגשתי רע, הם היו במעלית. סביב השעה שלוש חבר של דין התקשר אליי ושאל אותי אם דיברתי איתם, כי שני אנשים תקועים במעלית בבניין שלהם. הדם שלי קפא. הבנתי שהחיים שלי השתנו לנצח.
דין וסתיו טבעו למוות במעלית. נאלצתי לזהות אותו בבית החולים וזה היה הרגע הכי קשה בחיי. כל כך הרבה צמתים בדרך יכלו להציל אותם: אם הם היו שוטפים את הכוסות שהשאירו בכיור זה לא היה קורה, כי בזמן הזה המעלית כבר נתקעה. אם הם היו יורדים במדרגות. אם לא היו אומרים להם שכוחות החילוץ בדרך, אולי הם היו מוצאים דרך להיחלץ. אחרי עבודה רוחנית ארוכה, אני יודעת: אין 'אם'. זה מה שקרה ועכשיו צריך להתמודד. כעסתי על כל היקום, אבל הבנתי שהכעס לא מקדם אותי.
אנשים אמרו לי: 'יגיע יום שבו לא תחשבי עליו', אבל הוא נוכח בלב שלי חזק, כל הזמן. העובדה שהוא נפטר ביום ההולדת שלי הבהירה לי שאנחנו לא נפרדים לעולם.
יום אחרי השבעה עליתי במעלית, כדי לא לייצר חרדות. במשך תקופה ארוכה לא יצאתי מהבית בימי גשם חזקים. בנוסף, לקח לי זמן להיכנס למרחב של מים. היום אני שוחה כל בוקר בים, כחלק מתהליך הריפוי. החלטתי להתרחק משכונת התקווה, שלקחה ממני את האיש האהוב עליי בעולם וסגרתי את עסק ההדרכות.
טיפלתי בעצמי בכל הדרכים האפשריות ובכל זאת הרגשתי שאף אחד לא יכול להכיל את מה שאני מרגישה, מלבד הדפים. כתבתי כדי לשרוד. יום אחד ביקשו ממני להקריא טקסט ליום האישה באחד ממרכזי הצעירים בעיר. בסוף הערב שאלו אותי איפה אפשר לקרוא את הדברים שלי. ככה התגלגל הרעיון לספר, שיצא בהוצאת 'אופיר ביכורים' ונקרא 'פרולוג – תערוכה של מילים'. זה לא ספר עלילתי אלא אמנותי: יש בו קטעי פרוזה, שירה ודיאלוגים, הגיגים והמון הומור שחור. במקביל יצרתי הרצאה בשם 'הבחירה בחיים' – על מסע בתוך דינמיקת שכול (הזמנות באתר edenshoshani.com). אני מאמינה ששניהם יוכלו לעזור לאנשים שמתמודדים עם משבר".
שורה תחתונה: "למרות הכאב הגדול, יש בי מנוע פנימי חזק, שמתעקש לראות את היופי שבחיים, ליצור ולאהוב".
