כשאנשי טקס המשואות התקשרו והודיעו לה שהיא ברשימת מדליקי המשואות, בלנקה גוט התקשתה להאמין. "התרגשתי בלי גבול, אבל אמרתי להם, 'תדברו עם הבן שלי, אני לבד לא יכולה להחליט כלום'. זה היה ביום שישי, למחרת נפגשנו עם כל המשפחה, וכולם אמרו שאסור לוותר על חוויה של פעם בחיים".
היא אלמנה בת 92 מנתניה, אם לבן (65), סבתא לחמישה נכדים ושישה נינים, אישה מלאת חיוניות ושמחה.
מה אמרו לך בשיחה שבה הודיעו לך שנבחרת להשיא משואה?
"הסבירו שהם מזמינים אותי לטקס כי סרגתי כובעים שיחממו את חיילי צה"ל בחורף. המשפט המדויק היה: 'בזכות רוח ההתגייסות והנתינה, שלא עוצרת גם בעשור העשירי לחייה'".
הופתעת?
"זו הפתעה גדולה, אני אישה פשוטה. מה שאני עושה זה מהלב ולא בשביל להיות מפורסמת. אפילו בחלומות לא חשבתי לקבל דבר כזה. האמת, אני עדיין בהלם".
עד גיל 83 עבדתי כתופרת, ואז שאלתי את עצמי מה עוד. אני לא טיפוס שיושב בבית, חשוב שהחיים לא יהיו ריקים מתוכן"
איך עלה לך הרעיון לסרוג כובעים לחיילים?
"כשהתחילה המלחמה עזרתי לכלתי להכין אוכל לחיילים וחשבתי מה אני עוד יכולה לעשות. ואז הגיע החורף, שמעתי שקר להם בלילות, והחלטתי לסרוג להם. ביקשתי מנכדתי הילה לקחת אותי לקנות צמר, עברנו בכל החנויות בנתניה וקנינו את כל גלילי הצמר בצבע חאקי. הילה העלתה לטיקטוק תמונה שלי סורגת, ומשם התחיל העניין סביבי. אומרים לי שאני מיוחדת, אבל אני לא מרגישה ככה. אני חייבת לציין שיש לנו קבוצת סורגות במועדון, כולן סרגו איתי, ובטקס אדליק משואה גם בשמן".
מי שילם עבור הצמר?
"שילמתי מכספי. זה לא מיליונים, תודה לאל שאני יכולה לממן את זה".
מאיזה גיל את סורגת?
"כשהייתי בת שמונה וחיינו באורוגוואי, דודה שלי לימדה אותי לסרוג. בארץ סרגתי סוודרים לכל הנכדים, אבל היום זה כבר לא שווה את הטרחה, הבגדים זולים ולא כדאי לשבת שעות על זה".
מתי עלית לארץ?
"בגיל 45 עם הבן שלי, אליעזר. כעבור שנה הוא התגייס לצבא והחליט להיות קרבי. מאחר שהוא בן יחיד הייתי צריכה לחתום לו. בהתחלה לא רציתי, אבל הוא כל כך ביקש, אפילו הביא לי עורך דין. כל הלילה לא ישנתי, ובסוף אמרתי לעצמי שגם אם הוא יהיה ג'ובניק, מי חותם לי שלא יקרה לו כלום? הוא התגייס לשריון ולחם במלחמת שלום הגליל. במשך חודשיים הוא לא הגיע הביתה ואני הייתי כמו משוגעת לבד. אבל אני מודה לאל שעשיתי עלייה".
מה עשית לפרנסתך?
"אני תופרת במקצועי. עד גיל 83 עבדתי ב'שדרת המעצבים' בנתניה, ואז שאלתי את עצמי מה עוד אני יכולה לעשות, אני לא טיפוס שמסוגל לשבת בבית. אני ספורטאית, באורוגוואי שיחקתי בנבחרת כדורעף. היום אני הולכת למועדון של גיל הזהב, הצטרפתי לקבוצת סריגה והתחלתי לסרוג בובות לילדים על הרצף האוטיסטי ולילדים במצוקה. חשוב מאוד שהחיים לא יהיו ריקים מתוכן".
"מאחר שהובן שלי הוא בן יחיד הייתי צריכה לחתום לו לשרת בקרבי. כל הלילה לא ישנתי, ובסוף אמרתי לעצמי שגם אם הוא יהיה ג'ובניק, מי חותם לי שלא יקרה לו כלום?"
כבר קיבלת תגובות מחיילים שסרגת להם?
"כמובן, חיילים וחיילות שלחו לי תמונות שלהם עם הכובעים וכתבו תודה. היה מישהו ששלח סרטון שלו עם הכובע ואמר, 'תודה לך סבתא בלנקה'. מספיק לי לדעת שחייל אחד שקיבל כובע שסרגתי ועכשיו חם לו, עשיתי את שלי".
במי את היית בוחרת להדליק משואה?
"בכל מי שנותן שלא על מנת לקבל".
