במטבח קטן בבית קפה בירושלים, בין חיתוך ירקות להוצאת מנות, כשהן עובדות גב אל גב, נרקמה חברות עמוקה בין שתי נשים צעירות שחלקו סוד משותף. בשעות המשמרת הארוכות, רייצ'ל ואליה סיפרו אחת לשנייה על החיים שלהן, ובזהירות שיתפו בפגיעה המינית שעברו בילדותן.
"אליה חשפה ראשונה", אומרת רייצ'ל שץ, שבאותם ימים הייתה סטודנטית שנה שנייה לקולנוע. "אני עוד לא הייתי מוכנה לחשוף, לא ידעתי אם אני מוכנה לשתף בזה את העולם". אבל הקרבה בין השתיים עשתה את שלה. "אני לא זוכרת מי מאיתנו אמרה 'בואי נעשה על זה סרט'", שץ אומרת. "אני רק זוכרת שלקח לי רגע להגיד 'יאללה, בואי ננסה'. החלטנו שאנחנו יוצאות למסע בלי לדעת לאן הסרט הזה הולך".
כך נוצר "דברים שאין להם שמות", סרט הגמר הקצר שיצרה במסגרת לימודיה בבית הספר לקולנוע סם שפיגל בירושלים. הסרט זמין לצפייה בפלטפורמות הדיגיטליות של כאן 11, זכה בפרס סרט הסטודנטים הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים בשנה שעברה ומועמד לפרס אופיר בקטגוריית סרט תיעודי קצר.
שץ תיעדה בסרט את הדינמיקה המורכבת שעולה בשיחות בין אליה לאחותה טולי, שתיהן נפגעו מינית בילדותן, כל אחת מהן בוחרת להתמודד בדרך שלה עם העבר ועם הטראומה הגדולה והמושתקת. "העובדה שאני נפגעת בעצמי לפעמים עזרה לי ולפעמים הטעתה אותי", אומרת שץ. "היו רגעים שחשבתי שאני יודעת מה הן צריכות וזה התברר כטעות, והיו נקודות שלא ידעתי שהן רגישות ומצאתי את עצמי מועדת לתוך מקום בעייתי. היו ימי צילום שבסופם הייתה התפרקות גדולה, אבל העובדה שהיינו חברות וסמכנו אחת על השנייה עזרה לנו להתמודד ולהמשיך לתת אמון אחת בשנייה".
בחרתן לא לחשוף את זהות הפוגע בסרט.
"לא רצינו שהעניין יהיה מערכת היחסים בין הפוגע לנפגעת. העניין הוא הן והתהליך שהן עוברות, כל אחת עם עצמה ובקשר ביניהן. הוצאנו את הפוגע מהתמונה וזה עזר לנו להבין אותן, איך הן מהדהדות אחת את השנייה. הסרט הוא סיפור על אחיות לפני שהוא סיפור על פגיעה ואנחנו לומדים להכיר אותן לפני ששמים עליהן את הטייטל המפחיד: נפגעות".
"עד גיל 20 סבלתי מפלאשבקים. בתור ילדה חרדית תמימה, שלא יודעת שום דבר על מיניות, לא ידעתי מה להגיד למבוגרים"
שלוש שנים ארכה עשיית הסרט. לא מעט.
"זה לא היה פשוט, כל הזמן לגעת באש. לפעמים אחים סותרים אחד את השני על זיכרונות בסיסיים מהילדות וזו התנגשות מפחידה, בעיקר בנושאים של פגיעות מיניות. אם אחותי מכחישה את מה שאני אומרת, מה זה אומר עליי? זה מעורר חרדה. רציתי להביא את ההליכה שלהן, צעד אחר צעד בסיפור שלהן, ולכן זה לקח זמן".
אני מניחה שאת עצמך עברת תהליך במהלך הצילומים.
"אני אדם אחר ממה שהייתי. תמיד היה בי פחד שאנשים יראו את הפגיעה בי כמשהו שמגדיר אותי, עכשיו אני מבינה שזה חלק מהזהות שלי ושאני יכולה לסמוך על אנשים שיראו בי גם דברים אחרים מעבר לזה. כיום אני משתפת בפגיעה ואין לי בעיה שאנשים ידעו את זה עליי".
ילדות: ציורים, ספרים וסוס ליד הבית
שץ, בת 33, היא בת הזקונים מבין שבעה ילדים של שאול ומרב שץ, שגדלו בקיבוצים של השומר הצעיר, היו חלק מהבוהמה הירושלמית וחזרו בתשובה בשנות ה־80. אביה הוא צייר שנודע בעיקר הודות לציורי נופי ירושלים, ועבודותיו מוצגות בין השאר במוזיאון ישראל.
כשרייצ'ל נולדה, הוריה כבר היו חרדים והתגוררו בבית אבן רחב ידיים בפאתי שכונת ג'בל מוכבר במזרח ירושלים. "הם עברו לבית הזה בשנות ה־70, כשהיו חילונים, לא מתוך אידיאולוגיה. אבא שלי חיפש גבעה שקטה שהוא יוכל לשבת ולצייר בה ומצא אותה שם. הסטודיו שלו היה בבית ואני זוכרת אותו יושב ומצייר ואותי יושבת לידו".
שץ מתארת ילדות מאושרת. "אולי בגלל שההורים שלי גדלו בקיבוץ לא היה להם פחד, היינו מסתובבים חופשי בחוץ והייתה לנו שכנות טובה עם החמולה לידנו. היה להם סוס וכשהיינו ילדים היינו הולכים לרכוב עליו ומשחקים עם הילדים שלהם".
היא אמנם למדה בבית הספר החרדי לבנות "בית יעקב", אבל בבית היו ספרי קריאה לצד ספרי קודש. "'הארי פוטר' וגם ג'יין אוסטן ו'אנה קרנינה'. ספרות קלאסית בלי מיניות, אבל עם רומנטיקה. גדלתי אצל הורים משכילים שחשפו אותי לידע, הייתי מדברת עם אבא על מדע ואסטרונומיה. ההורים העריכו אמנות וכשהיינו ילדים היינו הולכים למוזיאונים, אמנם עוברים מהר ליד הפסלים העירומים, אבל נחשפנו לאמנות".
לפני 14 שנה עברו הוריה למודיעין עלית. את הבית מכרו לעמותת אלע"ד, שעמדה במרכז סערה תקשורתית סביב הכספים שהוקצו לפיתוח מיזם תיירות במקום. בינתיים, בחפירות שנערכו לקראת הקמת מרכז מבקרים במקום, נתגלו שרידי אחוזה מלכותית מימי בית ראשון. בימים אלו שץ כותבת תסריט לסרט שיעסוק בבית שבו גדלה.
כשהייתה בת 16, שניים מאחיה חזרו בשאלה. הוריה, שביקשו להרחיק אותה מהסערה המשפחתית, שלחו אותה לסמינר גייטסהד שבאנגליה. "הם רצו לשמור עליי, רצו שאתחזק יותר", היא אומרת. "גייטסהד הוא בית ספר שלומדים בו רק מקצועות קודש ומגיעות אליו הבנות של הרבנים הגדולים וראשי קהילה מכל העולם. אין הרבה בנות שיוצאות ממנו בשאלה, לעומת סמינרים בארץ שבכל מחזור שלהם יש כמה בנות שיוצאות. בסוף זה רק דחה את היציאה שלי בכמה שנים".
"מישהו אמר לי 'אל תהיי סופרת, תמכרי חמישה עותקים ולא תרגישי שאת קיימת'. הוא הציע לי לעשות משהו שאוכל לראות את התוצאה שלו, וזו הייתה אחת העצות הטובות שקיבלתי"
איך הרגשת כשיצאת מהבועה של ירושלים?
"הייתי בת 16, דוסית שחיה בעולם המצומצם שלי. לא הכרתי כלום, לא טסתי לחו"ל מעולם. פתאום אני טסה למקום רחוק. בקטע מוזר, זה היה מקום פמיניסטי. בארץ בעיקר מתעסקים בצניעות, איך את לבושה, רבים עם הבנות על שטויות, לא מסתכלים עלייך בגובה העיניים. שם הסתכלו עליי כעל אדם חושב. רמת הלימודים הייתה מאוד גבוהה, לא כמו בארץ, זה פיתח לי את המחשבה. גם אחרי שעזבתי את הדת, מה שלמדתי שם נשאר איתי, זה המקום שבו נשארתי מחוברת לדת. לפעמים אני מרגישה שיש לנו את המיתולוגיה שלנו, אבל אנחנו רחוקים ממנה כי יש ציבור שהחליט שהוא שולט בה".
יציאה בשאלה: "חגגתי את החיים"
אחרי שנתיים שבה לארץ, וכמו חברותיה נכנסה לעולם השידוכים. בגיל 19 התארסה לבחור השני שפגשה. "ההורים הציעו, אבל לא דחפו אותי. רציתי להתחתן, זה ריגש אותי, שמחתי להיכנס לזוגיות", היא אומרת. "הייתי בת 19 שלא ידעה שום דבר. אותו בחור שהציעו לי נראה טוב, הוא משך אותי ונמשך אליי, אז התחתנו. היה לנו כיף בהתחלה, אבל הנישואים לא היו מאושרים, לא התאמנו אחד לשנייה למרות שניסינו".
שלוש שנים הם היו נשואים, עד הפרידה. ילדים, לשמחתה, לא היו להם. "בגלל שידעתי שהקשר לא עובד הקפדתי על זה, ואני לא מאמינה שהצלחתי", היא אומרת. "אני לא יודעת אם הייתי יכולה לצאת בשאלה עם ילדים. זה קשה בטירוף".
"לפעמים אחים סותרים אחד את השני על זיכרונות ילדות וזה מפחיד, בעיקר בנושאים של פגיעות מיניות. אם אחותי מכחישה את מה שאני אומרת, מה זה אומר עליי?"
בשנה האחרונה של הנישואים כבר לא הייתה חרדית. "גיששתי איתו במחשבות שהיו לי וכשראיתי שזה מבהיל אותו עצרתי. באותו שבוע שהתגרשתי יצאתי בשאלה, וכל החיים שלי השתנו".
את זוכרת את הרגע שבו הבנת שאת לא נשארת בדת?
"לא היה רגע כזה, זה היה תהליך שהתחיל בחשיבה הביקרותית שפיתחתי בגייטסהד, כששאלתי את הרבנים שאלות קצת ילדותיות אבל משמעותיות עבורי, כמו מה ההוכחה שיש אלוהים. בזמן הנישואים התחלתי ללמוד פסיכולוגיה וספרות באוניברסיטה הפתוחה, מה שהמשיך את התהליך. בחברה החרדית את לא יכולה לשאול שאלות על עצם העולם, ובלימודים זה לא רק מותר, זה הכרחי. אני מאמינה שאם הייתי מאושרת בנישואים ובחיים בכלל, אם לא הייתי עוברת פגיעה, אולי לא הייתי עוזבת. אם היה לי טוב לא הייתי צריכה את השחרור המחשבתי. אני לא חושבת שאנשים ממהרים לעזוב מקום אם טוב להם".
4 צפייה בגלריה
"היו ימי צילום שבסופם הייתה התפרקות גדולה". האחיות טולי ואליה בסרט "דברים שאין להם שמות"
(צילום: עלמא זלאיט)
שץ נפגעה מאדם קרוב כשהייתה בת 12. "הפגיעה היא חלק מהזהות שלי, בטח כשהיא קרתה בגיל כל כך מוקדם", היא אומרת. "עד גיל 20 סבלתי מפלאשבקים כל הזמן. הקושי לא היה רק הפגיעה עצמה - הייתי צריכה להתמודד עם זה לבד. להורים לא סיפרתי, וכשניסיתי לפנות למבוגרים לא הייתה לי השפה להסביר מה קרה לי. בתור ילדה חרדית תמימה מאוד, שלא יודעת שום דבר על מיניות, לא ידעתי מה להגיד ואיך להתמודד עם זה".
כשהייתה ילדה, הצליחה לעצור את הפגיעה בעצמה. "זה אחד הדברים שנותנים לי כוח בחיים, העובדה שאני יודעת להתמודד לבד. כיום אני יודעת לתפוס את שני הצדדים של מה שקרה לי, גם את הרעים וגם את הטובים. מבהיל אנשים כשאני מדברת ככה, אבל זה משהו שקרה לי ואי אפשר להתעלם ממנו. אני מנסה לא להפוך את מה שקרה לקדוש, כי כשאת הופכת משהו לקדוש, אי אפשר לגעת בו, לא לטוב ולא לרע. זו אותה גישה שהייתה לי כלפי הסרט. היה לי חשוב שיהיה בו הומור. לי ולאליה יש הומור שחור, אנשים לא מבינים את זה לפעמים, אבל ברגע שאת צוחקת על משהו, הוא כבר לא הדבר המפחיד והמאיים שאסור להתעסק בו, ואני צריכה שיעסקו בנושא הזה, בטח בחברה החרדית שהמנגנון שמובנה בה מייצר הסתרה וקושי".
השנה הראשונה אחרי שעזבה את הדת, והיא בת 23, הייתה סוערת. "חגגתי את החיים, הייתי בהיי מטורף, היה כיף. גרתי בירושלים והסתובבתי עם חבורה של יוצאים בשאלה, עבדתי, הרווחתי את הכסף שלי, שכרתי דירה".
מה חשבו ההורים?
"הייתה תקופה של ריחוק גדול. הם התאכזבו ממני ואני התאכזבתי שאני מאכזבת אותם. היה לנו קשה להתראות, זה היה מאוד אמוציונלי. אני תוהה אם אני לא יצרתי איתם קשר או שהם לא, אבל לאט־לאט חזרנו. כיום אני עובדת על סרט דוקו עם אבא שלי. הוא מעביר לי שיעורי ציור ואנחנו מדברים על החיים ומתמקדים בדברים שלא דיברנו עליהם מעולם".
חיפוש עצמי: שקט אחרי תקופת הבלגן
שנה אחרי שעזבה את הדת נסעה לאירופה. "נמאס לי מהלא כלום", היא אומרת. "הרגשתי שאני עובדת בשביל לחגוג ורציתי לחפש את עצמי. היה לי שקט אחרי תקופה של בלגן. הסתובבתי, עשיתי קאוץ' סרפינג ('גלישת ספות', לינה בבתים של זרים ללא תשלום. ג"ה), הכרתי הרבה אנשים וכתבתי הרבה. נזכרתי כמה אהבתי לכתוב. בבית הספר הייתי על תקן הילדה הארטיסטית, כותבת לעיתון בית הספר ומציירת. אז בטיול חשבתי שאני כותבת נפלא ואמרתי לעצמי 'אני אהיה סופרת'".
ומה גרם לך לבחור בקולנוע בסופו של דבר?
"פגשתי ברומא מוציא לאור שאמר לי 'אל תהיי סופרת, זה נורא, את תמכרי חמישה עותקים ולא תרגישי שאת קיימת בעולם'. הוא הציע לי לעשות משהו שאוכל לראות את התוצאה שלו, ואמר שרק ככה יהיה לי סיפוק. זו הייתה אחת העצות הטובות שקיבלתי מאדם זר והיא לקחה אותי הלאה בחיים".
"גדלתי אצל הורים משכילים שחשפו אותי לידע, הם העריכו אמנות וכשהיינו ילדים היינו הולכים למוזיאונים, אמנם עוברים מהר ליד הפסלים העירומים, אבל נחשפנו לאמנות"
אחרי שחזרה לארץ נרשמה ללימודי קולנוע בסם שפיגל בירושלים. "זו הייתה הפעם הראשונה שלי במסגרת חילונית", היא אומרת. "לא הכרתי את החוקים, האנשים היו מאוד שונים ממני והיה לי קשה להיכנס למסגרת. בעולם החרדי הייתי התלמידה החכמה ופתאום אני יוצאת החוצה ומרגישה הטיפשה. הרגשתי את הפער וזה היה מבהיל".
שץ הצליחה להדביק את הפער וכאמור, בשנה השנייה ללימודים כבר עבדה על הדוקו זוכה הפרסים. בהמשך עזבה את ירושלים ועברה לתל אביב, כיום היא מתגוררת בבניין שיתופי בדרום העיר, שבו חללים ציבוריים משותפים וגינה גדולה. "ירושלים הספיקה לי", היא אומרת. "אני אוהבת את תל אביב, היא עיר חילונית וזה נחמד".
יצא לך לדבר עם הפוגע מאז?
"יש משהו בפגיעה מאדם קרוב שהיא אף פעם לא שחור או לבן. הגבולות מאוד מטושטשים והיכולת שלך לעבד את זה כילד לא קיימת. כיום אני מרגישה שיש מולי אדם שמוכן לעבור תהליך, ואני יכולה לתקשר איתו גם מהבחינה הרגשית. עברנו דרך ארוכה ויש לנו עוד דרך לעבור"
