סיפורה של ד"ר ספאא חנג'ר (40) ממעלות תרשיחא, נשואה ואמא לשניים, מורה לערבית ורכזת התפתחות אישית ומעורבות חברתית בבית הספר למדעים ומנהיגות דרכא בירכא:
"נולדתי בחאצביא, עיירה דרוזית בדרום לבנון, מקום יפה שנהר החצבני עובר בו. אני הבכורה במשפחה. אבי, נבו אבו ראפא, היה מפקד החטיבה המזרחית של צד"ל. בגלל תפקידו הבכיר היה לנו רכב חסין כדורים ומי שנכנס הביתה היה צריך להציג מסמכים מזהים.
כשהייתי ילדה הייתי הרבה בישראל, במסיבות ובקייטנות שארגנו לנו. לא יכולתי לנסוע לביירות כי היו שם סורים שידעו מי אני, ובאותה תקופה היו חוטפים ילדים של אנשי צד"ל כדי להכריח אותם להפסיק את שיתוף הפעולה עם הצבא הישראלי. אסור היה לי להסתובב לבד, אבל לפעמים הייתי בורחת.
כשהייתי בת 11 הלכתי לבד לבית של בת דודה שלי דרך הסמטאות האחוריות, במקום שהזהירו אותי לא ללכת בו. מישהו שעקב אחרי תפס אותי, שם אותי על הכתף שלו והתחיל לרוץ. נאבקתי בו, הכנסתי את האצבעות שלי לעיניים שלו ושרטתי לו את הפנים. הוא הפיל אותי לרצפה, קמתי וברחתי. כשהגעתי הביתה סיפרתי להורים שלי ואבא לקח את הנשק ורץ לחפש אחריו. אמא התפללה שלא יתפוס אותו. כעסתי, לא הבנתי למה. בדיעבד הבנתי שזה היה יכול להיות אסון.
3 צפייה בגלריה
בלבנון עם אביה, נבו אבו ראפא. "בגלל תפקידו, מי שנכנס אלינו הביתה הציג מסמכים"
(צילום: אלבום פרטי)
אני זוכרת את היום של נסיגת צה"ל מלבנון. בשנת 2000. לילה קודם אבא נסע לבקר חבר בבית חולים בישראל. זה היה לילה של הרבה קטיושות ובומים. למחרת אמרו לנו שטיל נפל בבית הספר ואין לימודים. שמחתי ורקדתי. הערתי את האחים שלי, אמרתי להם 'אין בית ספר, בואו נשתה מאטה (משקה ארגנטינאי שפופולרי בקרב הדרוזים בלבנון, ג"ה) ונשחק'.
אחרי שעתיים אבא בא ואמר לאמא: 'חייבים לזוז, הם כבר פה'. אמא בכתה. לי הוא אמר: 'עכשיו לאוטו, עוד מעט אספר לך'. נכנסתי מהר לחדר שלי וראיתי תיק שהיו בו תמונות שלנו. לא יודעת למה מכל הדברים החלטתי לקחת אותו. בינתיים אבא זירז אותי וראיתי שאמא שלי התעלפה והוא נושא אותה על הידיים. לקחתי ביד אחת את אחותי, שהייתה אז בת שבעה חודשים וביד השנייה את התיק עם התמונות ורצתי לאוטו. נסענו משם במהירות.
הייתי בת 14 כשהגענו לארץ – בלי בית, בלי שפה, בלי חברים. הייתי בוכה בלילות, כדי שההורים לא ידעו שאני עצובה. סביבי היו המון אנשים, אבל הרגשתי שאין לי אף אחד לדבר איתו. עבור היהודים הייתי ערבייה, הערבים לא אהבו אותי כי הם ידעו מאיפה באתי והדרוזים ישר ידעו שאני שונה. סבלתי מבריונות בבית הספר, היו קורעים לי את הספרים. הייתי מציירת במחברת קברים, לא רציתי לחיות. כל יום הייתי שואלת את אבא מתי חוזרים ללבנון והוא היה אומר לי 'עוד מעט', עד שהבנתי שאין חזרה.
"הלכתי דרך הסמטאות האחוריות. מישהו שעקב אחריי תפס אותי, שם אותי על הכתף שלו והתחיל לרוץ"
נשלחתי לבית ספר בקיבוץ עין המפרץ, יחד עם עוד ילדי צד"לניקים. סיימתי חמש יחידות פיזיקה, מתמטיקה ואנגלית, רק בתנ"ך נכשלתי. למדתי חצי שנה במכינה באוניברסיטה עד שמישהי עזרה לי לכתוב לאוניברסיטה בקשת פטור. כתבתי שאני רוצה ללמוד ערבית, צרפתית ואנגלית. הכול - רק לא עברית. התקבלתי.
בזמן שלמדתי לתואר ראשון בספרות ערבית התנדבתי עם ילדים חולי סרטן ברמב"ם וקיבלתי פרס שח"ק של מנהל הסטודנטים במשרד הקליטה. זה היה במקום צבא, כי אז לא גייסו דרוזיות לצה"ל. הפרס גרם לי להרגיש שיש לי ערך, שאני עושה משהו חשוב.
במהלך הלימודים התאהבתי בסייף חנג'ר, דרוזי ישראלי. אבא שלי אמר שלא כדאי לי להתחתן איתו, שאולי נחזור ללבנון. אחר כך הוא רצה לשלוח אותי לארצות הברית. כדי שלא יפרידו אותי מסייף המשכתי ללמוד. עשיתי תואר שני ושלישי בערבית. הדוקטורט שלי, שאותו קיבלתי ב־2018, עסק בדיאלקטים לבנוניים. רציתי לשמור על הזהות שלי, שלא תלך לאיבוד.
3 צפייה בגלריה
עם בעלה סייף וילדיהם, בקבלת הפרס של רשת דרכא. "אמרתי להם שיש בלבנון אנשים טובים ורעים"
(צילום: אלבום פרטי)
אחרי הדוקטורט התקבלתי להיות מורה בבית הספר 'דרכא' בירכא. אני מרגישה שזה כמו בית. תלמידים שכואב להם מרגישים נוח לשתף אותי. התפקיד שלי, כמי שלא היה לה אף אחד בגיל 14, הוא ללוות אותם. אני מספרת לתלמידים את הסיפור שלי כדי שיבינו שאפשר לצמוח גם ממקום קשה, ומרשה לעצמי לבכות מולם. השנה נבחרתי לאשת חינוך מצטיינת מטעם משרד החינוך. את הפרס הקדשתי לרומי גונן.
בעלי, שהיה בהנדסה קרבית ונלחם במלחמת לבנון השנייה, קיבל סיכה מהצבא. כשהילדים שאלו מה זה והוא הסביר, הם הסתכלו עליי. אמרתי להם שיש בלבנון אנשים טובים ורעים. גם הילדים שלי חיים בין העולמות. הם מבינים שהם דרוזים ישראלים ושסבא שלהם לבנוני. כשהבן שלי אמר שהוא רוצה להיות טייס בצבא, אמרתי לו: 'אתה תהיה טייס, ואם תצטרך, תילחם גם בלבנון'. המולדת שלי זרקה אותי והמדינה הזו אימצה אותי. אני רוצה שסבתא שלי ודודה שלי והאחיינים שחיים בלבנון יהיו בסדר. בגלל המצב, אי אפשר לדבר איתם.
אני מתגעגעת לחאצאביא: לרחוב שלי, לאוכל, לדברים קטנים וטיפשיים, כמו לז'קט שהשארתי. האבסורד הוא שאני גרה במרחק של שעה משם. אני חולמת על היום שהגבול יהיה פתוח".
שורה תחתונה: "כדי שנחיה בשלום, היהודים צריכים לדעת ערבית. אי אפשר לחיות במקום שבו אני מבינה אותך ואת לא מבינה אותי. כך נהיה עוצמתיים יותר".
