אור שנוגע ברכות בשערה הארוך, הפרחים שהיא אוחזת בידה, עורה השזוף, החיוך המרומז - כל אלו לא מסגירים במאום את מה שעברה סתיו בכר בת ה־23 בבוקר 7 באוקטובר ועם מה היא מתמודדת עד היום.
"7 באוקטובר הוא יום עצוב, אבל בשבילי הוא גם יום הולדת, כי קיבלתי בו את החיים שלי במתנה", היא אומרת. "באותה מידה יכולתי לא להיות פה. הרופא שניתח אותי אמר להורים שלי שאם הייתי מגיעה לבית החולים חמש דקות מאוחר יותר, לא הייתי בחיים. אז כל עוד אני יכולה, אחיה את החיים עד הסוף ואגיד תודה על כל יום".
האזעקות של אותו בוקר תפסו את בכר בבסיס אורים, שם שירתה כלוחמת איסוף קרבי. זו הייתה השבת האחרונה שלה בבסיס, אחרי שירות מאתגר ומשמעותי עבורה שנמשך שנתיים ושמונה חודשים. "כבר הרגשתי שאני בחוץ", היא מספרת. "היו לי תוכניות לעבוד ואחר כך לטוס לדרום אמריקה לתקופה ארוכה. ערב קודם חגגו לי את השחרור, ישבנו עד ארבע בבוקר, צחקנו, היה כיף. התרגשתי מאוד".
6 צפייה בגלריה
"הייתי צריכה ללבוש בגדים רחבים כדי שלא יראו את השקית שמחוברת לבטן"
(צילום: מור מוסקוביץ)
כשהאזעקות נשמעו, בכר וחבריה רצו למיגונית, ואז הבינו שיש חדירת מחבלים לבסיס פיקוד העורף הסמוך. "נכנסנו לסיטואציה", אומרת בכר, ומספרת איך הלוחמים בבסיס יצאו עם הנשקים להילחם. "ראיתי מחבל שרץ עם הגב אליי והורדתי אותו", היא מתארת בקור רוח. "הרגשתי שאני צריכה לחסל עוד, היינו באטרף. לא פחדתי, לא עלה בדעתי שאני יכולה למות או להיפצע. הרגשתי שאני במשחק מחשב. עשיתי מה שהכשירו אותי אליו, מה שלימדו אותי, מה שבשבילו התגייסתי. כלוחמת, חיכיתי להגיע למצב כזה".
אחרי שעות של לחימה, בכר נפצעה. מחבל ירה בה ובסמלת עדי גרומן שלחמה לידה. גרומן נהרגה. "המחבל זרק רימון והתחיל לרסס", היא מספרת. "הרגשתי משהו, אבל המשכתי לעמוד, עד שהבנתי שאני לא מרגישה את הרגל. העברתי יד על הגב וראיתי שהיא מטפטפת דם. נפלתי על הרצפה והתחלתי לצעוק שאני לא רוצה למות ושיעזרו לי. פחדתי שבגלל הקרב לא ישימו לב אליי. לינור, חובשת מדהימה, חברה מהפלוגה, עצרה את הדימום ודאגה לפנות אותנו מהר. היא הצילה לי את החיים, ונפצעה בעצמה אחרי כמה חודשים בעזה".
בכר הובהלה במצב קשה לבית החולים סורוקה, שם אבחנו כי כדור נכנס לעצם הזנב שלה, גרם נזק משמעותי למעיים והזיז את האגן מהמקום. "עברתי שני ניתוחים", היא אומרת, "שמו לי פלטינות בגב עם ברגים וחיברו לי סטומה".
הסטומה היא פתח שנעשה בדופן הבטן במטרה להפנות צואה ושתן לשקית חיצונית. בכר הייתה מחוברת לשקית במשך חצי שנה. "זו הייתה טראומה רצינית", היא אומרת. "ילדה בת 20 עם שקית בבטן, זה הדבר הכי קשה שעברתי. יותר מהכול, זה השפיע עליי מבחינה נפשית. אני רגילה ללכת עם חולצות בטן, ופתאום אני צריכה ללבוש הכול גדול כדי שלא יראו את השקית בטעות. זה ממש הפריע לי. הייתי נכנסת לדיכאונות ואומרת להורים שלי שאני מעדיפה לא לחיות. לשמחתי, אחרי חצי שנה הוציאו את זה".
אחרי חודש וחצי בסורוקה ועוד חודש וחצי בשיקום בתל־השומר, בכר עברה לשיקום יומי. היא מגיעה אליו מבית הוריה ביבנה, שם היא מתגוררת מאז הפציעה עם שני אחיה הקטנים, אחד מהם לוחם בצבא. היא עברה כבר ארבעה ניתוחים ובקרוב תעבור את החמישי, להוצאת הברגים מהגב. "זה לא הרבה", היא אומרת, "אני מכירה אנשים שעברו 20 ניתוחים בשנה האחרונה. אז המצב שלי טוב יחסית. אני מחכה לניתוח הזה, אופטימית מאוד וסומכת על הגוף שלי שישתקם".
מלבד הגוף, בכר עובדת על שיקום הנפש שלה. "כל הזמן דיברו איתי על פוסט־טראומה ולא הרגשתי שזה עובר עליי", היא מספרת. "אמרתי שזה לא קשור אליי, אבל עכשיו אני מרגישה את זה מתפוצץ לי בפנים. יש ימים קשים, יש יותר בכי, פחות בא לי לראות אנשים. אני בטיפול פסיכולוגי למרות שאף פעם לא התחברתי לזה.
"בבסיס שלי אני בן אדם שמח, אופטימי, לא דיכאונית. חשוב לי לחייך ולשמוח, אז קשה לי להרגיש שאני כבר לא כזו. אני בטוחה שזה זמני ואני מטפלת בעצמי, מנסה לצאת מהבית, לפגוש חברים, להיות עם המשפחה. לא להיות לבד".
כחלק מהשיקום היא משתתפת בפעילות של עמותת "אחים לחיים" בכפר טרומן, בית ללוחמים ולוחמות שנפצעו. היא אחת מ־40 נשים לוחמות שנפצעו במלחמה הארוכה בתולדות ישראל. "זה מקום מדהים", היא אומרת. "יש שם פצועים מכל הסוגים, ואת לא מרגישה שונה. חלק לא מדברים על הפציעות שלהם וחלק צוחקים על זה וצוחקים אחד על השנייה".
את התמונות המופיעות בכתבה צילמה חברתה מור מוסקוביץ. "אמרתי לה שאני רוצה שהצילומים יהיו אופטימיים, בשטח פתוח. רציתי להראות שאחרי שנתיים אני פה ואני חופשיה ואני אדם שמח ובצמיחה. אלו הצילומים המשמעותיים ביותר שהיו לי". בכר בחרה להחזיק פרחים צהובים על מנת להזכיר את החללים החטופים שעדיין מוחזקים בעזה.
זו הפעם השנייה שמוסקוביץ מצלמת אותה. בפעם הראשונה הן עשו צילומים בבגדי ים. "כשהשתחררתי מבית החולים אמרתי לחברים שלי שזהו, אני לא לובשת יותר בגדי ים ולא הולכת לחוף, כי כשאני עם בגד ים רואים את הצלקות. לקח לי המון זמן לקבל את הגוף שלי ואת הצלקות שלי. לפני כמה חודשים מור הציעה לי לסגור מעגל ולהצטלם בים. העלינו פוסט עם התמונות וכתבנו 'מדגמנת צלקות'. היו תגובות מפרגנות, אנשים אמרו לי שזה סקסי ומהמם, שאני לוחמת ו'תהיי גאה'. זה קשה מאוד. אני שונאת את הצלקות, אבל זה הגוף שלי".
- עיצוב שיער: ליאור לוי, עיצוב פרחים: רוני כהן, בגדים: אוסף פרטי
