ההיסטוריה שלנו נוטה לזכור גיבורים גדולים, מנהיגים וחלוצים, אלא שלצידם של אותם הגיבורים חיו גם גיבורות, שפעלו באומץ ובנחישות, אך רובן ככולן נשארו בצל.
ההסכת "על הדרך" של בית אבי חי, שיוצרות לירן ליפשיץ ויטבת פייראיזן וייל, מצליח לשזור לתוך מסלולי טיול, סמטאות, שבילים ומעיינות דמויות נשיות שנדחקו החוצה מדפי ההיסטוריה. כל פרק מתמקד במסלול אחר המשולב עם סיפור ופונה גם לילדים, בגובה העיניים. כך, בצורה מחתרתית מעט, "על הדרך" עושה עבודה פמיניסטית חשובה והופך דרך למשמעותית.
"הסיפורים שאנחנו בוחרות לספר, בייחוד לילדים, יוצרים את המפה הפנימית שלהם", מוסיפות לירן ויטבת. "היה לנו חשוב לשלב בהסכת בין סיפורים מוכרים לנשכחים. לפעמים ההיסטוריה זקוקה למבט אחר, ואולי, מעבר להעשרת הטיול, נצליח גם לעשות תיקון היסטורי לטובת אלה שנשכחו מאחור".
אספנו שלושה מסלולים שמספרים את סיפוריהן של שלוש נשים אמיצות ומעוררות השראה: מחנכת, מנהיגה ומרגלת.
המחנכת: סְטֶפָה וִילְצִ'ינְסְקָה
הדבר המתבקש כשרוצים לכתוב על סטפה וילצ'ינסקה, הוא לרכוב על תהילתו של הרופא והמחנך הגדול יאנוש קורצ'אק ולספר על תפקידה לצידו. אך וילצ'ינסקה היא דמות שעומדת בפני עצמה – מחנכת מרדנית שחזונה עיצב את האופן שבו גדלנו.
וילצ'ינסקה נולדה למשפחה יהודית עשירה בוורשה. במקום לחיות חיי נוחות בחרה לעזוב את לימודיה באוניברסיטה והתנדבה לעבוד בבית היתומים היהודי, שם נהייתה עד מהרה מנהלת. כשפרסמה מודעה לחיפוש רופא, ענה בחיוב ד"ר הנריק גולדשמיט, שלימים ייקרא בשם העט שלו יאנוש קורצ'אק. השניים פיתחו מוסד חינוכי מהפכני, שבו יישמו עקרונות של חינוך דמוקרטי, בהשראת ד"ר מריה מונטסורי, מתוך אמונה שכל ילד הוא אדם שלם – עם אופי, רצון וצרכים משלו.
לאחר כ־20 שנה, כצורך בשינוי, עזבה וילצ'ינסקה את פולין ועלתה לישראל. היא התיישבה בעין חרוד, שם ניסתה להנחיל את רעיונותיה בבתי הילדים בקיבוץ, ואז התהפכה ההיסטוריה: פרצה מלחמת העולם השנייה, ווילצ'ינסקה בחרה לשוב לפולין ולדאוג לילדים בידיעה ברורה על הסכנה שנשקפה לה.
את שנותיה האחרונות העבירה בניסיון נואש לשמר את תנאי החיים של הילדים בגטו, תוך סירוב להינצל: “בלי הילדים לא אסע”, כתבה במכתבה האחרון לחברתה בעין חרוד. ב־5 באוגוסט 1942 צעדה עם קורצ'אק וילדי הבית לטרבלינקה, שממנה לא שבו.
הזיכרון ההיסטורי, האנדרטאות ומרחבי ההנצחה העצימו את דמותו של קורצ'אק ודחקו את דמותה של וילצ'ינסקה לשוליים. הפרק מאיר זרקור לסיפורה ומוביל אותנו לקיבוץ עין חרוד שבו התאהבה ושבו הספרייה קרויה כיום על שמה.
טיול מומלץ: חורשת גדעון בנחל חרוד. זהו מסלול מעגלי באורך 1 ק"מ שנפתח (או נסגר) עם שולחנות פיקניק. למעוניינים בשכשוך במים קרירים ורדודים אפשר לסטות מעט מהמסלול המעגלי ולבקר בפלג מעיין חרוד (יש שילוט).
ווייז: חניון חורשת גדעון
הליידי: יהודית מונטיפיורי
יהודית מונטיפיורי הייתה יוזמת עצמאית ושותפה מלאה לפעילותו הרבה והחשובה של בעלה, סר משה מונטיפיורי, שהושפע ממנה רבות. אף על פי שכיום היא כמעט אנונימית, הרי שבתקופתם, במחצית המאה ה־19, דווקא הייתה מוכרת ומוערכת.
יהודית, שנולדה למשפחה היהודית העשירה ביותר באנגליה, הייתה ליידי אמיתית: למדה ספרות, אמנות, ציור ומוזיקה, דיברה צרפתית, גרמנית ואיטלקית, ואף לימדה עברית. בצעד יוצא דופן לתקופה נישאה למשה מונטיפיורי, סוחר ממוצא ספרדי, אף על פי שבאותה תקופה נישואים לאשכנזייה נחשבו לפחיתות כבוד בקרב הספרדים.
4 צפייה בגלריה
יהודית מונטיפיורי. במקום לקבל מתנות, חילקה מתנות לעניי ירושלים
(צילום: J.W., ויקיפדיה)
אחד הפרויקטים הגדולים ביותר שמיוחסים למונטיפיורי הוא היציאה מהחומות בירושלים, אך מתברר שדווקא יהודית הייתה היוזמת הגדולה והמובילה של הפרויקט הזה. עוד קודם לכן ניסתה להקל על העוני בירושלים, וביום הולדתה, במקום לקבל מתנות חילקה מתנות לתושבי ירושלים העניים, ובכך נתנה השראה לבן זוגה, שכתב בזיכרונותיו: “היום הזה תחל תקופה חדשה בחיי. אני נכון מעתה להקדיש זמן יותר רב לטובת העניים".
למרות פועליה הרבים, יהודית מונטיפיורי כמעט לא הונצחה: על שמה קרויות שדרות יהודית בשכונת מונטיפיורי בתל אביב, שלצידן גם תחנת יהודית של הרכבת הקלה, ואולם גשר יהודית המחבר את שתי גדות נתיבי איילון ושתחילה נקרא על שמה, הוסב באחרונה לשם גשר יצחק נבון.
טיול אידיאלי, ללמוד בו על יהודית מונטיפיורי הוא לצאת לסיור בשכונות ימין משה ומשכנות שאננים בירושלים. בדרך תוכלו להאזין לסיפור עם כל המשפחה ולהכיר אותו לעומק.
המסלול עובר בדרך עירונית, ויש בו הרבה מדרגות (לא נוח לעגלות). מהחניון צועדים לכיוון הכיכר עם המזרקה (אטרקציה לילדים) ויורדים בשבילים הצרים לכיוון ימין משה. אפשר לטייל בשבילי השכונה הקסומים ולהתבונן אל נוף חומות העיר העתיקה.
ווייז: חניון גן הפעמון (בתשלום)
המרגלת: "מסייה שולה"
"סתם נטפלים לעקרת בית פשוטה", אמרה שולה קישיק־כהן לבית המשפט הלבנוני, כשנעצרה בחשד לריגול. אבל מאחורי החזות המהוגנת של אם לשבעה ילדים בביירות, פעלה במשך 15 שנה אחת המרגלות הנועזות בתולדות ישראל.
שולה כהן, או בשמה המלא שולמית קישיק-כהן, עלתה בילדותה מארגנטינה לירושלים. בגיל 16 השיאו אותה הוריה לז’וזף קישיק, סוחר יהודי לבנוני אמיד, ויחד עברו לרובע היהודי בוואדי אבו ג’מיל בביירות.
היא התחברה לתנועת "מכבי", התבלטה בחיי הקהילה היהודית והמקומית ומצאה את עצמה בקרבת בכירים בשלטון הלבנוני. בלא משים החלה לקלוט מידע רגיש. במסיבה נוצצת של ראש ממשלת לבנון, ערב הקמת המדינה, שמעה קצינים בכירים המתכננים מתקפה על היישוב היהודי בארץ. את הפרטים העבירה במכתב מוצפן אל גורמי ההגנה בישראל. המסר נקלט, וכך גם ההצעה שלה לשתף פעולה ולרגל לטובת ישראל.
מאז ועד שנת 1961 הייתה קישיק־כהן למרגלת פעילה ביחידה 504 באמ”ן. בלבנון קראו לה "מסייה שולה", ובמודיעין כינו אותה בשם "הפנינה". ב־1961 נתפסה בעקבות הלשנה, עונתה קשות ונידונה למוות. לאחר ערעור הומתק גזר דינה, אך היא ישבה בכלא הלבנוני שבע שנים. למרות העינויים, שתקה.
כששוחררה, אחרי מלחמת ששת הימים, שבה עם משפחתה לירושלים, ורק אז נחשפו ממדי פעילותה. היא זכתה להדליק משואה ביום העצמאות ולקבל את תואר יקירת ירושלים. אחד מנכדיה כינה אותה "סבתא ג’יימס בונד". בשנת 2017 היא נפטרה בירושלים, בגיל 100, ולצידה משפחתה הענפה.
טיול מומלץ: אתר ראש הנקרה (כניסה בתשלום), המקום שבו חצתה את הגבול בשובה לישראל.
