מאז 7 באוקטובר, היום שבו נרצח בעלה קובי, סיון פריאנטה (38) משדרות לא שתתה קפה. גם אם לפעמים בא לה, היא לא מסוגלת לשתות ללא בעלה, שיצא לריצה בבוקר השבת השחורה על "שביל השקמה", הנמתח בין שמורת פורה לחוף זיקים, ולא שב.
"היה לנו מפגש קבוע פעמיים ביום, בוקר־קפה, ערב־קפה. אני זוכרת שכמה חודשים לפני שקובי נרצח, הוא נסע למרוקו עם חברים, והוא ידע שלא אשתה קפה לבד, אז כל בוקר וכל ערב הוא עשה לי שיחת וידיאו ושתה איתי קפה דרך הטלפון", היא מספרת. "לא מזמן הבן הקטן שלי שאל, 'אמא, תחזרי פעם לשתות קפה?'. כל פעם שאני שותה משהו, הוא בא ובודק מה יש לי בכוס. הוא אמר לי, 'כשתרצי לשתות קפה, אני אשתה איתך'. בינתיים אני לא מסוגלת, אבל אני יודעת שאת הקפה הראשון שלי מאז הרצח אשתה על הקבר שלו בבית העלמין".
באוגוסט 2023, חודשיים לפני שנרצח, קובי שלח לסיון כמדי שנה ברכה ליום הנישואים בווטסאפ. היא השיבה בלבבות אדומים וברכות משלה, אבל רק אחרי מותו היא שמה לב שבניגוד לשנים קודמות, שבהן נהג לסיים את ברכתו במשפט "לעוד הרבה שנים טובות ביחד", הפעם הוא דילג על המשפט הזה. "הוא כתב לי 'אוהב אותך לנצח, את האישה של חיי', וצירף קולאז' של תמונות שלנו ביחד, אבל את המילים 'לעוד הרבה שנים' הוא לא כתב הפעם, כאילו הוא ידע", היא אומרת בצער.
בשבת ההיא קובי יצא לריצת בוקר עם חבריו רם חיון ונעמי אזולאי, הרצים בקבוצת "שדרות פרונט ראנר", שהוא הקים ושנקראה על שם חברת הפרסום "פרונט" שבבעלותו. "הוא הקפיד מאוד על ספורט", מספרת אשתו. "תמיד אמרו לו שהוא ממש לא נראה בן 43, והוא היה עונה, 'בן אדם מאושר נשאר צעיר לנצח'. זה מה שקרה בסוף, הוא באמת נשאר צעיר לנצח".
שלושת הרצים נפגשו בשש בבוקר בתחנת הדלק ביד מרדכי, ואחרי ששלחו סלפי ראשון לחברים בקבוצת הריצה, יצאו למסלול של 22 ק"מ, עד קיבוץ זיקים ובחזרה. כששמעו את האזעקות, מיהרו להסתתר במיגונית סמוכה עד יעבור זעם. מהר מאוד הם התחילו לשמוע יריות וקריאות בערבית, ואז ראו טנדרים עמוסים במחבלים נעים על הכביש בחופשיות. הם שלחו מיקום לצבא, אבל איש לא בא פרט למחבלים שהתחילו לירות לעברם ואז הסתלקו במפתיע, בלי שפגעו באף אחד.
"קובי התקשר לבן הגדול כי הוא ידע שלא אענה, ואמר שהם תפסו מחסה ומחכים שיבואו לחלץ אותם. איזו תמימות"
רק בשעה 12:00 הגיע לאזור רכב של צה"ל, וחיון צעק לעברם: "צה"ל, אנחנו אזרחים". החיילים הסבירו להם שהגזרה בוערת ואין להם אפשרות לחלץ אותם. שלושה חיילים נשארו כדי לאבטח אותם, והיתר המשיכו ליד מרדכי. כשהחיילים לצידם, חשבו שלושת הרצים שהסכנה חלפה. קובי אפילו התקשר לאחותו ודיווח שהוא תכף חוזר. כמה דקות אחרי אותה שיחה מרגיעה הגיע לשם טנדר נוסף של מחבלים. התפתח קרב יריות בין החיילים למחבלים, שהשליכו לעברם רימונים. קובי ונעמי אזולאי נורו כמה פעמים ולא שרדו את הפציעות. גם שניים מהחיילים נהרגו. חיון ספג כדור בודד וניצל בנס, וחייל נוסף לא נפגע.
סיון וארבעת הילדים הראל (17), נריה (16), איתמר (11) ועדיה (9), התעוררו באותה עת לשמע אזעקות צבע אדום. "ירדנו למרתף ולא הייתה קליטה, לא ידעתי מה קורה בחוץ, גם לא ראיתי את הסרטון המפורסם של הטנדר עם המחבלים בשדרות", מספרת סיון. "אני שומרת שבת וקובי לא, הוא התקשר לבן הגדול הראל מהטלפון של רם, כי הוא ידע שלא אענה, ואמר לו שהם תפסו מחסה ומחכים שיבואו לחלץ אותם. איזו תמימות".
4 צפייה בגלריה
קובי פריאנטה ז"ל וסיון עם ארבעת ילדיהם. "אף ילד עדיין לא מקבל טיפול, בגלל בעיות ביורוקרטיה"
(צילום: אלבום פרטי)
חששת לו?
"לא, אלה החיים שלנו. אנשים במרכז לא מבינים את זה, אבל בשבילנו 'צבע אדום' זו שגרה, זה כמו לשמוע צלצול של בית ספר. ב־12:30 הוא צלצל לאחותו ואמר לה שחיילים הגיעו והם מאבטחים אותם. רק בשעה חמש אחר הצהריים הבנתי שיש מחבלים בשדרות, ואז התחלתי לפחד. אני מאמינה שאלוהים עשה בכוונה שלא תהיה לי קליטה, כי אם הייתי יודעת שהוא בסכנה, הייתי יוצאת לחלץ אותו. כנראה לא הייתי שורדת את הנסיעה, ותכלס אולי הייתי מעדיפה ככה".
די, יש לך ארבעה ילדים.
"כן, אולי זה היה טוב שלא יצאתי. כשהגעתי לזהות אותו שכבו לידו בני הזוג דולב ואודיה סוויסה ז"ל, שנורו על ידי מחבלים במכוניתם וילדיהם ניצלו. מה אני אגיד לך? כל כך קינאתי בהם שהם הלכו יחד, שהיא לא עוברת את הגיהינום שאני נמצאת בו. אני בטוחה שקובי התפלל שלא תהיה קליטה, הוא ידע בוודאות שאבוא לקחת אותו בכל מחיר. זה כבר קרה לנו. כמה חודשים לפני שהוא נהרג הוא יצא לריצה בלי הטלפון והתחיל מבול. יצאתי לתחנת אוטובוס במסלול שהוא רץ והוא פשוט היה שם. הוא אמר לי, 'חיכיתי לך, ידעתי שתבואי'".
לחזור למיטה ריקה
את ההודעה על מותו של בעלה קיבלה סיון בשעות הערב מפיו של חברו הטוב, סגן ראש עיריית שדרות, אלעד קלימי. "הייתי אצל שכנה, וכשאלעד צלצל בדלת עוד חייתי בסרט שקובי בא לקרוא לי", היא מספרת. "איך שראיתי את אלעד הבנתי. אמרתי לו, 'אל תדבר איתי'. לא רציתי לשמוע. המלחמה הזאת פירקה כל כך הרבה אהבות קדושות".
"בהתחלה המשפט שהכי שנאתי שאמרו לי היה 'תהיי חזקה בשביל הילדים'. לא, אני לא חייבת להיות חזקה, בעלי מת, תנו לי רגע ליפול"
איך סיפרת לילדים?
"ברגע שהם ראו אותי הם הבינו לבד, לא היה לי אומץ לספר להם. הייתי מפורקת, לקח לי כמה חודשים לצאת מהמיטה. עשינו לוויה בזום, ואז נאלצנו להתפנות מהעיר ולפצל את השבעה. אני והילדים ישבנו אצל ההורים שלי בנתיבות ונשארנו שם חצי שנה, עד שהודיעו שאפשר לחזור לשדרות. החזרה הביתה החזירה אותי ל־7 לאוקטובר, חדר השינה נראה כמו שקובי השאיר אותו. עד אז לא התמודדתי עם המיטה הריקה, לא ראיתי את מברשת השיניים שלו במקלחת ואת הבגדים שלו בארון.
והוא עונה לך?
"את תחשבי שאני קצת לא שפויה, אבל כן, אני מקבלת תשובות. הוא שולח סימנים, הוא בא לי בחלומות. כאילו הוא נמצא בתוכי והוא מניע אותי לקבל את ההחלטות הנכונות. שעון הספורט שלו לא יורד ממני, הוא כמו איבר נוסף בגוף שלי. אני מרגישה איתו ממש קשר פיזי לקובי, כי יש בו כל ההיסטוריה שלו".
4 צפייה בגלריה
סיון פריאנטה במשרדה, שהיה המשרד של קובי. "הוא האמין שלאישה
יש חוש שישי לעסקים"
(צילום: גדי קבלו)
איך הילדים מתמודדים עם האובדן?
"לצערי אף ילד עדיין לא מקבל טיפול, בגלל בעיות ביורוקרטיה. אל תתחילי לנסות להבין את זה, זה באמת לא נתפס. מזל שאני מכירה קצת את התחום הטיפולי, עבדתי עשר שנים עם ילדים ונוער בסיכון מטעם הסוכנות היהודית. החלטתי שמה שטוב לאבא שלהם, טוב גם להם, וזה הספורט. שני הגדולים גולשים איתי בחוף אשקלון, הקטן משחק כדורגל בליגה, והקטנה מנגנת בפסנתר, זה עוזר להם מאוד".
"הפסיכולוגית אמרה לי, 'את עדיין מקיימת זוגיות רגילה עם מישהו מת'. זה נכון, על כל החלטה אני מתייעצת איתו"
מאיפה הכוחות?
"לא יודעת. לאט־לאט את מגלה בעצמך כוחות שלא ידעת שיש בך. בהתחלה המשפט שהכי שנאתי שאמרו לי היה 'תהיי חזקה בשביל הילדים'. לא, אני לא חייבת להיות חזקה, בעלי מת, תנו לי רגע ליפול. הדבר הראשון שעבר לי בראש זה איך אני מתה יחד איתו, הייתי בטוחה שלא אחזיק מעמד. בחודשים הראשונים כל הזמן אמרתי לעצמי, 'אם הוא לא היה יוצא לריצה הזאת', ואם ואם ואם, אבל די מהר הבנתי שזה לא מקדם אותי לשום מקום. זה מה שהיה כתוב לו, זה מה שאלוהים רצה וזהו. החלטתי שאני לא מתעסקת בזה יותר, כי אין לזה סוף. אני זוכרת שיום אחד ישבתי עם שתי חברות, התחילו קיטורים על הבעל ואמרתי, 'בנות, אני רוצה להודיע לכן שמעכשיו אתן לא מתלוננות לידי', כי פתאום הכול מתגמד. כשאני שומעת חברה מתלוננת על בעלה, אני משתגעת. אני אומרת לה, 'תעריכי את הדקות שיש לכם ביחד'".
היא שומרת שבת, הוא לא
סיון נולדה וגדלה בנתיבות, בת שנייה במשפחה בת חמש בנות. את קובי הכירה בגיל 16 וחצי. הוא היה אז בן 23, בעל בוטיק מעצבים בעיר, והיא הלכה עם חברתה לקנות אצלו חגורה לאירוע. "חברה שלי אמרה לי, 'בואי תראי איזה מוכר חתיך יש שם', ואיך שנכנסתי לחנות קובי הסתכל עליי ואמר לי, 'את תהיי אשתי'. אמרתי לעצמי, 'הבן אדם חי בסרט, הוא לא רואה שאני ילדה?'. הוא ביקש את הטלפון שלי ולא הסכמתי לתת לו, אבל חברה שלי נתנה לו, ואיך שהגעתי הביתה הוא התקשר ושאל אם אפשר להיפגש. אמרתי, 'לא, אני לא מכירה אותך', אבל הוא לא ויתר וככה זה התגלגל".
4 צפייה בגלריה
קובי בתמונה מה-7 באוקטובר עם חברי קבוצת הריצה - רם חיון ונעמי אזולאי ז"ל
(צילום: אלבום פרטי)
איך הוא הציע לך נישואים?
"הוא היה באיזו נסיעה בתאילנד, ויום אחד הוא התקשר אליי משם ואמר, 'כל היום חשבתי עלייך, החלטתי שאנחנו מתחתנים'. הוא רצה להציע לי בתאילנד. יום אחד הוא סגר לנו טיסה לתאילנד בלי להגיד לי, הוא ביקש מאמא שלי שתארוז לי מזוודה. הגעתי הביתה בערב, והמזוודה עמדה ליד הדלת, לא היה לי אפילו זמן להתארגן. הספקנו להיות נשואים 17 שנה, הוא היה הגבר הראשון והאחרון שלי".
איך ההורים שלך קיבלו אותו?
"בהתחלה לא גיליתי להם, הייתי ילדה. אחרי שנה הכרתי אותו לאמא שלי, ויחד ניסינו לחשוב איך מספרים לאבא שלי, כי הוא דתי ממש, חששנו שהוא לא יסכים שאצא עם מישהו כל כך הרבה זמן בלי חתונה. בסוף אבא שלי התאהב בו על המקום, למרות העגילים והקעקועים שהיו לו. המוות של קובי ריסק את ההורים שלי, הם ראו בו את הבן שלא היה להם. הם גם ראו איזו אהבה יש בינינו, מהיום שהכרנו אף פעם לא קראנו אחד לשני בשם, קראנו אחד לשני 'חיים'. הייתה בינינו אהבה מטורפת, אין דברים כאלה. בלוויה נהוג לבקש סליחה ומחילה מהמת, ואני אומרת לך שעמדתי מעל הקבר שלו ולא היה לי על מה לבקש סליחה. הזוגיות שלנו שאפה לשלמות".
"מאז הרצח הפכתי להיות אישה עצמאית יותר. קובי היה כוח, סמכתי עליו בכול, לא ידעתי מה יש לי בבנק, אפילו לאיזו חברת טלוויזיה אנחנו מחוברים לא ידעתי"
מה עשה את הזוגיות שלכם קרובה לשלמות?
"ראינו אחד את השני קודם כול כקובי וסיון, לפני שאני אשתו והוא בעלי, לפני שאני אמא והוא אבא. הוא היה החבר הכי טוב שלי, כולם ראו את זה. היינו נושא לשיחה כדוגמה לזוגיות מושלמת, אנשים ממש חששו לחיי כשקובי נרצח. אני זוכרת שב'חינה' של אחותי היא ביקשה שרק אני אערבב לה את החינה, כי אצלנו מאמינים שמי שמערבבת לך את החינה, תהיה לך זוגיות כמו שלה".
לא היו ביניכם חילוקי דעות, למשל סביב הדת?
"לא, כי כיבדנו אחד את השנייה. אפילו שהוא היה יכול, הוא לא הדליק טלוויזיה בשבת, וגם לא נסע הרבה שנים, עד שהוא החליט להתחרות בתחרות האיירונמן והיה חייב להתאמן גם בשבת. מאוד כיבדתי אותו בקטע הזה, לא רציתי שהוא יפספס משהו רק בגלל האמונה שלי".
נכנסתי לעולם של גברים
לפני 7 באוקטובר סיימה סיון לימודי אדריכלות ועיצוב פנים במכללת ספיר ותכננה להתמקצע בתחום, אבל כשבעלה נרצח היא החליטה להיכנס לנעליו ולנהל את עסקיו, במקביל לקידום הקריירה שלה כאדריכלית עצמאית. "ביום שקובי נרצח אמרתי לעצמי, 'מהיום אני חיה את החיים שלו'", היא אומרת. "חשבתי שהדרך הכי טובה להנציח אותו ולהשאיר אותו חי היא דרך העסקים. כשאני משתמשת בטלפון שלו ובמייל שלו, אני מרגישה שאני מחיה אותו באיזשהו אופן".
כאדריכלית היא עיצבה בין השאר את מרכז המבקרים החדש בשדרות, וגם את מלון הסוויטות הראשון שיקום בעיר אחרי המלחמה. בנוסף, היא מנכ"לית חברת הפרסום "פרונט" שקובי הקים, אשר מחזיקה בזכיינות שילוט בכמה רשויות בדרום, וכן מנהלת כמה עסקי נדל"ן, למשל המתחם שבו שוכן בית הקפה "אוריוס" במבנה לשימור, שנמצא בבעלותה ומושכר לקונדיטורית אור שוקרון מקיבוץ ארז. בחודשים הקרובים היא תחנוך מתחם משרדים חדש עם בר ואולם לכנסים, שקובי יזם והחל לבנות. "קובי נרצח כשהמבנה היה רק שלד, והיום, כשהוא עומד על תִלו, אני רואה את החזון שלנו מתממש", היא אומרת.
"בעיריות או במשרדי פרסום אין לי אינטראקציה עם נשים, מי שיושב בטופ זה רק גברים. ממש עצוב שאין נשים במקומות האלה"
לא חששת לנהל את עסקיו בלי שהיה לך כל ניסיון?
"לא היה פשוט להיכנס לנעליים של קובי ולהתחיל לחיות את החיים שלו, זה מלא עבודה, ואני יודעת שאני צריכה להיות מאה, כמו שהוא היה. עזבי שיש לי ארבעה ילדים בבית ואני צריכה להיות גם אמא וגם אבא. תראי, הוא התייעץ איתי המון ומאוד התחשב בדעתי, כך שידעתי פחות או יותר במה מדובר. לא פעם אמרתי לו, 'תעשה מה שאתה רוצה, אני לא מבינה בזה', והוא תמיד אמר לי, 'אני צריך את דעתך'. הוא האמין שלאישה יש חוש שישי לעסקים, שהפרנסה והברכה זה ממנה. הוא הצליח מאוד בעסקים, הוא עשה בעשר שנים מה שאנשים אחרים לא עושים גם בעשרים, והוא האמין שזה בזכותי. הוא כל הזמן היה אומר לי, 'זה לא אני, זו את'".
מה הוא היה אומר אם הוא היה רואה איך את מנהלת לו את העסקים?
"אני בטוחה שהוא הכי גאה בי, בייחוד אם הוא היה רואה איך אני מדברת עם אנשים, ותקשיבי, זה עולם של גברים. בעיריות או במשרדי פרסום אין לי בכלל אינטראקציה עם נשים, מי שיושב בטופ זה רק גברים. ממש עצוב שאין נשים במקומות האלה, שאני האישה היחידה. ומה שעוד יותר עצוב זה שגם אני לא הייתי שם אם בעלי לא היה נרצח. מאז הרצח הפכתי להיות אישה עצמאית יותר. קובי היה כוח, סמכתי עליו בכול, לא ידעתי מה יש לי בבנק, אפילו לאיזו חברת טלוויזיה אנחנו מחוברים לא ידעתי".
איך המוות שלו שינה אותך?
"נהייתי אפטית. ב־7 באוקטובר איבדתי את הרגש, כאילו עקרו לי את הלב. אני עובדת רק עם הראש, טכנית נטו. אני שומעת סיפורים קורעי לב ולא מזילה דמעה אפילו. לפני כן לא ראיתי אף פעם טלוויזיה ביום השואה וביום הזיכרון כי לא עמדתי בזה, ישר בכי. אני יודעת שאני כבר לא אהיה מאושרת לעולם, כי האושר שלי נלקח ממני. אולי יהיו לי רגעי שמחה פה ושם, נגיד כשהילדים שלי יתחתנו, אבל אושר? אני יודעת מה זה להיות מאושרת, היה לי אושר, אבל ברגע שקובי נלקח ממני, נלקח ממני גם האושר לנצח".
את חושבת על היום שתהיה לך זוגיות חדשה?
"דיברתי על זה עם הפסיכולוגית שלי, אמרתי לה, איך אני יכולה לחשוב בכלל על זוגיות אחרת, והיא אמרה לי, 'תדמייני שיש לך ילד ונולד לך עוד ילד. לפני שהשני נולד את לא מבינה איך אפשר לאהוב ככה עוד ילד, אבל בסוף את אוהבת את שניהם אותו דבר. אם תתאהבי שוב, זה לא אומר שתפסיקי לאהוב את קובי'. אומרים שהדבר הכי קשה זה מוות של קרוב אהוב, ואני אומרת שהדבר הכי קשה זה המוות הפנימי שלך. כשקובי מת אני מתי איתו, אין לי כלום בפנים, הלב שלי חלול, ואין לי מה לחשוב בכלל על זוגיות חדשה".
