משפחת נאוטרה ומשפחת אלכסנדר מתגוררות בשכנות בניו-ג'רסי, ניו יורק. כשנודע שעומר ועידן, הבנים שלהן נפלו בשבי חמאס, הם חלקו לא רק אזור מגורים משותף אלא גם מאבק עיקש להשבת ילדיהם, חיילים בודדים שהתנדבו לשרת בצה"ל. עכשיו, כשעידן כבר משוחרר וגופתו של בנם הקצין עדיין מוחזקת בעזה, התחושות כצפוי מעורבות. "עידן ועומר עברו מסלול דומה. השחרור של עידן הכי משמח אבל גם הכי כואב" , אומרת אורנה נאוטרה. "אנחנו בקשר עם הוריו, הם גרים לידנו בניו ג'רזי ומהיום הראשון הבנו שאנחנו יחד בסיפור הזה. הייתה התרגשות מטורפת ולצידה גם קווץ' בבטן כי עומר עוד שם, וגם כשיחזירו אותו זה לא יהיה סוף שמח".
כישראלית לשעבר, מצער אותך שחייל בעל אזרחות אמריקאית מקבל קדימות על פני אזרח או חייל ישראלי?
"מה שמצער ומזעזע אותי זה שמדינת ישראל לא לוקחת אחריות לשחרור החיילים שלה. אני גם לא יודעת אם יש כזה דבר ישראלי לשעבר, תמיד חינכנו את בנינו שהם גם ישראלים וכתוצאה מכך עומר לא רק עלה והתגייס, הוא יצא לקורס קצינים, שזה נדיר בקרב חיילים בודדים".
באילו נסיבות הוא נחטף לעזה?
"עומר היה מ"מ בגדוד שריון. ב־7 באוקטובר הוא קפץ על הטנק יחד עם הצוות שכלל את נמרוד כהן, עוז דניאל ז"ל ושקד דהן ז"ל, אבל הטנק היה תקול וזחל על שמונה קמ"ש. המחבלים ירו עליהם אר־פי־ג'י, הצמידו מטעני צד והבעירו את הטנק. כשהוציאו אותו מהטנק הוא היה מעורפל, אך עדיין הגיב. בדצמבר 2024 קיבלנו הודעה על בסיס מידע מודיעיני שהוא לא בחיים. יש בי הרבה תסכול, כעס וכאב. אם הוא היה מקבל טיפול רפואי, הוא יכול היה לשרוד את הפציעה, אבל אף אחד לא בא לעזור להם".
4 צפייה בגלריה
אורנה נאוטרה. "אני נחרדת מהמחשבה שגורלנו יהיה דומה לגורל של משפחתו של צבי פלדמן"
(צילום: רפי קוץ)
מתי עברתם לניו יורק?
"בשנת 1999. שני הבנים נולדו כאן. נולדתי בארצות הברית כשהוריי היו שליחים מטעם הסוכנות, וכשהכרתי את רונן החלטנו לנצל את האזרחות האמריקאית שלי כדי לבדוק את האופציה האמריקאית לפני שאנחנו מתמקמים בארץ. עם השנים הקמנו פה עסק ליבוא ציוד למעבדות מחקר ובקרת מזון. עומר למד בבית ספר יהודי קונסרבטיבי סופר־יקר, כי היה חשוב לנו לחבר את הילדים ליהדות ולישראליות. הוא היה בתנועת נוער יהודית־ציונית, ובאחד מנאומיו בפני חניכי התנועה הוא בחר לדבר על ביקור בחלקת החיילים הבודדים החללים בהר הרצל. אומרים לנו שצריך להתייחס לזה כמו אל צוואה".
הדר גולדין נהרג לפני 11 שנה וגופתו עדיין מוחזקת בעזה. את חוששת מגורל דומה לעומר?
"ברור. כשאני שומעת את ראש הממשלה מברך על החזרת גופתו של צבי פלדמן, שנהרג לפני 43 שנה, אני נחרדת מהמחשבה שגורלנו יהיה דומה. כל עוד עדיין מוחזקים שם חטופים חיים יש לחללים ערך מופחת, אבל אם הם יישארו אחרונים, הם יהפכו לדבר הכי יקר, כמו הדר גולדין".
את סומכת על ממשלת ישראל שתחזיר את עומר לקבורה?
"ממשלת ישראל? זאת עוגמת הנפש הכי גדולה שלנו. מהרגע הראשון הבנו שהאזרחות האמריקאית היא היתרון היחסי שלנו ושאנחנו חייבים לגייס את האמריקאים לטובת שחרור החטופים. היינו בוושינגטון יותר מ־30 פעמים, פגשנו את הנשיא ביידן ארבע פעמים, נאמנו בועידה הרפובליקנית, השתתפנו בוועידה הדמוקרטית ונפגשנו עם בכירים בסנאט ובקונגרס. אני יודעת שטראמפ נלחם על החזרתם בכל רגע נתון. עובדה שאיך שהוא נכנס לתפקיד שוחררו 33 חטופים".
מה היה הרגע הכי קשה מאז שעומר נחטף?
"כשהודיעו לנו שעומר לא חי. אחרי 14 חודשים של תקווה, הכול התמוטט. כל הזמן הזהירו אותנו שאין אות חיים ואנחנו תמיד אמרנו שעומר עוד יפתיע את כולם".
כיוון שאין עדיין גופה, יש תקווה שהוא עוד יפתיע?
"ללא גופה המוח לא מסוגל להשלים עם זה. אנחנו נלחמים להיות חלק ממשפחת השכול, וזה כשלעצמו בלתי נתפס. ישבנו שבעה בלי קבר, זו סיטואציה מזעזעת. אנחנו תקועים ולא באמת יכולים להתקדם".
מה העצה הכי טובה שקיבלת במהלך שנה וחצי של המאבק?
"ללמוד מניסיונה של תמי ארד, ולדבר ולספר על עומר מעל כל במה ולא לשתוק"
והעצה הכי גרועה?
"לא לדבר עם התקשורת כי עומר חייל וזה עלול לסכן אותו".
