כאשר ניב שטרית החליטה לעבור מנהריה לתל אביב כדי להיות שחקנית, היא לא דמיינה שהתפקיד הראשון שלה, שאותו תקבל כבר בשנה ג' של בית הספר למשחק, יהיה בסדרה שכל העולם מדבר עליה. במקרה שלה מדובר ב"הפשוטע" (כאן 11), שהגשימה עבורה חלום של כל שחקן או שחקנית צעירים: היא התגלתה. "זה היה מדהים", היא מסכמת את האירוע.
צפו בווידאו
(צילום: אביב וינברגר ובר פרידמן)
בהתחלה שטרית בכלל נבחנה לתפקיד תימור (שאותו קיבלה כרמל נצר), ואז ביקשו ממנה אודישן מצולם נוסף, הפעם לתפקיד נופר - מלצרית בבית קפה פריפריאלי שנהיית שליחה של וולט בעיר הגדולה. "קיבלתי קול־בק עם היוצרים והמלהקת אמירה בוזגלו, הגעתי לחדר והרגשתי שזה שלי - שאני באמת מכירה את הדמות יותר מכולם, שהיא דומה לי ומזכירה אותי".
השלבים הבאים היו מורטי עצבים אך מרגשים. "למאץ' עם איתי תורג'מן הגעתי והייתי בהלם. אמא'לה, גדלתי עליו, על 'האלופה', והתרגשתי בטירוף. הדמות לא רואה אותו ממטר, ואני צריכה לשחק באודישן כאילו מי הוא בכלל. למזלי הצלחתי להסתיר את ההתרגשות והיה כיף מאוד.
"האודישן האחרון היה מאץ' מול הבנות - אושרית סרוסי וכרמל נצר. הגעתי חולה מתה וממש חששתי. הייתי עם דלקת גרון וקומפרסים כל הלילה, אבל זה קרה. התחברנו מהרגע הראשון. המון מבנות ישראל עשו את האודישן הזה. באתי קצת באיחור, בסבב השני, והם אמרו שכבר היו קצת מיואשים. הייתי השחקנית האנונימית היחידה על הסט, בפייט מול שחקניות מוכרות מאוד. זה מחמיא מאוד ובכלל לא מובן מאליו".
מעבר להזדמנות המקצועית, היא מספרת, הצילומים הולידו חברויות עמוקות. "את בר אלמליח ("הפשוטע" בכבודו ובעצמו. מ"ז) פגשתי כבר באודישנים, הוא בן אדם גאון, והיוצרים - חן רוטמן, אושרית ובר - נהיו חברים טובים מאוד שלי. כל היום אנחנו כולנו בווטסאפ ובקבוצות. היו לנו צילומים באילת, וסתם נשארנו ללילה כל הקאסט. בלילה ישבנו במלון ושיחקנו אליאס כולנו, הייתה חוויה מדהימה".
"את וולגרית"
לא במקרה שטרית (26) מזדהה כך עם הדמות שלה, שעוברת מהפריפריה לתל אביב. היא עצמה נולדה וגדלה בנהריה. "זה יישמע קלישאה, אבל כן, הייתי עושה הופעות בסלון מגיל צעיר וחולמת בגדול", היא מספרת. "הייתי כותבת תסריטים, שרה ומנחה. אמא שלי מספרת שבגיל שנתיים כבר הייתי רוקדת מול קליפים של מדונה. זה תמיד דגדג לי, הפרפורמנס, אבל בנהריה אין לך באמת מה לעשות עם החלומות האלה".
"לא מעניין אותי גוצ'י ולא לואי ויטון. אני קונה בשיין, הכי גבוה זארה. אני לא אוהבת יקר. מבחינתי גופיית סבא וג'ינס זה מושלם"
בזמן השירות בחיל החימוש, על גבול לבנון, כבר הספיקה לעשות קורס משחק אצל גל אמיתי ולהבין שזה הייעוד שלה. "איך שגזרתי את החוגר, עברתי לתל אביב במטרה להיות שחקנית. לא הייתה לי אפשרות אחרת, הכול קורה פה. רציתי לקחת את זה עשרה צעדים קדימה".
לדבריה, במשפחתה לא ממש מתלהבים מהכיוון שבו בחרה. הוריה התגרשו כשהייתה בת 18. אמה, שהייתה חשבת שכר בעיריית מעלות, עשתה הסבת מקצוע לתחום האירועים והדרימה לנתניה כדי להיות קרובה יותר לבתה. אביה, איש קבע שהשתחרר לפני חודשיים, נשאר להתגורר בנהריה.
+
לחצו לפרטים >
(צילום: ערן לוי, סגנון: בר פרידמן)
"אני באה ממשפחה מזרחית מהפריפריה, אנשים שלא באמת מכירים את העולם הזה, מה זה משחק, מה זה אומר להיות שחקנית", היא משתפת בכנות. "הם קראו לזה 'חוג', הם פשוט לא הבינו. גם כשקיבלתי את התפקיד ב'הפשוטע' הם שאלו אם זה סטאז'. לפעמים זה קצת מעליב, אני לא אשקר. אמא שלי יותר מבינה ומאוד תומכת, כי זה היה החלום שלה בעצמה, להיות שחקנית, אבל שאר בני המשפחה עדיין לא קולטים עד הסוף".
בגיל 21 היא התקבלה לסטודיו של יורם לוינשטיין, שם חיכתה לה, כמיטב המסורת, חוויה אינטנסיבית. "זה באמת קשה מאוד, תובעני ותחרותי. שרדתי את שלוש השנים האלה, ולא בלי משברים. היו פעמים שיורם הכניס אותי למשרד ואיים להעיף אותי. אני בן אדם שמאוד עומד על שלו. היה מקרה שאיזה מורה אמר לי, 'את וולגרית', ונוצר ויכוח שנתפס כחוצפה, כי לפעמים לא נהוג לענות לאנשים. היום אני מודה ליורם ברמות. הגעתי בלגניסטית, לא מבינה, מתחצפת - ויצאתי משם פלס. זו הייתה חוויה מדהימה וממש גיליתי את עצמי שם. בטקס הסיום הוא אמר לי, 'אני לא מאמין שהצלחתי לחנך אותך'".
+
לחצו לצפייה >
(צילום: ערן לוי, סגנון: בר פרידמן)
החיים במרכז לא השכיחו משטרית את המציאות הביטחונית הכאובה של עיר הולדתה. "כל החיים חייתי במלחמה, ואולי בגלל זה פיתחתי אדישות מסוימת. אני מכירה את זה מגיל צעיר ותמיד חייתי תחת איום. טילים לא מפחידים אותי. יש לי משפחה גדולה של אנשי צבא. דוד שלי, איתן בלחסן ז"ל, מפקד סיירת צנחנים, נפל בלבנון. ב־7 באוקטובר, בני המשפחה המורחבת שלי - שחיים ביישובים גורן, יערה ומנות שעל גבול לבנון - פונו מהבתים שלהם, וזה אחרי ששנים הם מספרים על רעשים מתחת לאדמה, חפירות".
הבטן המלאה שלה היא לא רק על המצב הביטחוני, אלא על ההזנחה של הפריפריה הצפונית. "יש תחושה שמזניחים את הצפון גם ברמה ההתפתחותית. בפריפריה הדרומית, באר שבע, יש בית ספר למשחק ויש אוניברסיטה, ובנהריה? כלום. הזמן עצר מלכת. זה באסה. אני מאוד מתגעגעת לנהריה, אבל כרגע אין לי מה לעשות שם. אני בתקווה גדולה שיום אחד אנשים לא יצטרכו לעקור את החיים בשביל ללכת ללמוד או לעבוד".
+
לחצו לצפייה >
(צילום: ערן לוי, סגנון: בר פרידמן)
בחייה האישיים היא רווקה כרגע, אחרי מערכת יחסים בת שנתיים עם השחקן איתמר קיגלר. "הוא למד איתי בכיתה ב'יורם' והיינו יחד כל תקופת הלימודים. מצד אחד זה כיף שיש בן אדם שמבין אותך וחווה את אותן חוויות, אבל יש לזה גם חסרונות. כמו זוגיות ב'האח הגדול' - אין חופש, אין רגע בלי. הקשר נגמר לפני כמה חודשים, אבל אנחנו בטוב ממש ומפרגנים אחד לשנייה".
חוץ מ"הפשוטע" התקבלה שטרית גם לקבוצת צעירי תיאטרון חיפה, ובימים אלה נמצאת בחזרות למחזמר החדש "היי, גדי" מאת ארנון וייס ודניאל סלגניק, שניים מכותבי "קופה ראשית".
"בבאר שבע יש בית ספר למשחק ויש אוניברסיטה, ובנהריה? כלום. הזמן עצר מלכת. אני מאוד מתגעגעת, אבל כרגע אין לי מה לעשות שם"
מה השאיפות שלך הלאה?
"אני רוצה לעשות עוד מלא סדרות ולעשות פסטיגל, זה חלום ילדות. יש לי מלא חלומות, ואני רוצה שיראו אותי ושיכירו אותי, ושאני אגרום לאנשים לצחוק. זו השליחות. אני גם מתה לעבוד עם מגי אזרזר. אני מעריצה שלה והיא ההשראה שלי. אומרים לי שאני דומה לה, וזו המחמאה הכי גדולה שיש".
הצטלמת עבורנו להפקת אופנה. איך תגדירי את הסטייל האישי שלך?
"לא מעניין אותי גוצ'י ולא לואי ויטון. אני קונה בשיין, הכי גבוה זארה. אני לא אוהבת יקר. מבחינתי גופיית סבא וג'ינס זה מושלם, וקניות ב'פאשן קלאב' זה אחלה. לפרמיירה אני כמובן אלבש שמלה, אבל ביומיום אני הכי בייסיק. מה שכן, יש לי פטיש לתכשיטים. אני מאוד אוהבת תכשיטי כסף או זהב לבן. אני מכורה למתכת הזו, כסף - זה האירוע מבחינתי".
+
לחצו לצפייה >
(צילום: ערן לוי, סגנון: בר פרידמן)
- איפור ושיער: חן כחלון
