אנה, גיבורת ספרו של עדו חפץ, "למה לא אמרתי לא", היא קורבן כפול: לאונס ולעצמה. שכן כופה את עצמו עליה לילה אחד, והיא המומה מכדי להתנגד לו. אנחנו לא יודעות מה עובר בראשו, אבל לפי התנהגותו נדמה לו שאונס הוא התחלה מוצלחת למערכת יחסים. אנה, שנכנסת להיריון מהתקיפה, נגררת בפאסיביות לנישואים לאנס. גם לאחר שהיא עוברת הפלה טבעית, משום מה היא לא מתחילה מחדש, אלא נכנעת לחיים שלמים של אונס.
כעובדת סוציאלית היא אמורה להיות מודעת לאופציות שעומדות לפניה, אבל היא לא עושה דבר. "האנשים שבטיפולי נמצאים במסלול שאין בו פניות: הכיוון היחיד הוא למטה, להידרדר עד הסוף", היא אומרת בלבה. "ואני, הגשר בינם ובין החברה המתוקנת, עומדת בגבי לדלת זו או אחרת ושואלת - ומה איתי?".
"למה לא אמרתי לא" (הוצאת התחנה) הוא ספרו השני של חפץ (63), אב לארבעה המתגורר ביישוב האקולוגי כליל. במשך שנים רבות לימד הרמוניה ותיאוריה של המוזיקה המערבית הקלאסית והלחין מוזיקה בת זמננו. לפני כ־20 שנה החל לכתוב פרוזה, פרסם בבמות שונות והוציא לאור את הספר "עוזב והולך" (הוצאת שתים, 2022).
חפץ: "מראש ידעתי שגבות יתרוממו ושאלות יישאלו והראשונה ביניהן תהיה: 'אבל למה אתה כותב בגוף ראשון נקבה?'. גברים יחייכו במבוכה ויחניקו גיחוך, ונשים יתקוממו מעצם הניכוס הגברי - שוב אותה שתלטנות פטריארכלית - 'לכל מקום אתם רוצים לחדור? גם לתוך הראש שלנו?'.
"על כך אני עונה: לא באמת משנה למי שייך הפה המדבר אלא מה הוא אומר, הרי את 'גבעת ווטרשיפ' לא כתב ארנב ואת 'אנה קארנינה' כתב לב טולסטוי, אמנם בגוף שלישי, אך היישר מתוך ראשה הרגיש והכואב של אישה. ויותר מכך, כפייה ושתלטנות הן רעות חולות שנוגעות בכולם, ילד מול הורה, תלמיד מול מורה, חייל מול מפקד ועוד. ארוכה הרשימה. לעתים נדמה שכל חיינו הם ציות מתמשך מול צורך נואש בחירות".
"הדברים מוסתרים, אבל המתרחש בתוך הבתים, בחדרי החדרים של הכלא הזוגי, עולה על כל דמיון"
מדוע הגיבורה, אנה, מתחתנת עם האנס ונכנעת לחיים שלמים של אונס?
"נשים אמרו לי שהעלילה לא הגיונית. הן התקוממו מול אנה, כעסו עליה, לא האמינו לה, תבעו ממנה להגיב אחרת למסכת הדיכוי וההשפלה שהיא עוברת. 'לא הגיוני שאישה תיאנס ותסכים לדיכוי וחדירה כה קשים, לאורך שנים כל כך ארוכות, זה פשוט לא יכול להיות, כל אישה הייתה עוצרת את זה מזמן', הן אמרו. ובכן, לצערי הרב, המציאות אחרת! הדברים מוסתרים אמנם, מוסווים ומושתקים, אבל המתרחש בתוך הבתים, בחדרי החדרים של הכלא הזוגי, עולה על כל דמיון. רק לפני חודשים ספורים היינו עדים לגבר שרצח את אשתו בדקירות סכין, עלה על גג בניין גבוה וסופו שקפץ אל מותו. השכנים ההמומים, מול מצלמות התקשורת, העידו על זוג חביב ואוהב שהלך ברחוב יד ביד. 'לא ולא', אמרו, 'זה לא מתקבל על הדעת'. אותה דעת שלא יכולה לעכל את העובדות ומשליכה אותן מאחורי הגב כאילו היו גיבוב של שקרים, אותה דעת שתאשים אישה באונס שלה עצמה ואותה דעת שתזכה את האנס.
"אני נוטה לחשוב שהמציאות בין גברים לנשים, גם במדינה מתוקנת לכאורה, עלולה להיות כה מחרידה ומדכאת עד שנסב את פנינו ממנה. מאחר שמוסדות האכיפה, המשטרה ובתי המשפט לא מספקים מענה ולא מהווים מעצור, כל שנותר הוא להכחיש, להגיד 'הכול בסדר. דברים כאלה לא יכולים לקרות אצלנו'. תפיסת האישה את עצמה, בעידן המודרני, לא יכולה, ואולי בצדק, להכיל את מה שקורה כשהדלת נסגרת מאחורי הגב. ולכן כל קול קורא ומתקומם, באשר הוא, מבורך. אל תהרגו את השליח. גם אם הוא גבר".
