שנה שלמה נדדה משפחת בדין ברחבי צפון ומרכז אמריקה והקריביים. נועם (43), עיתונאי וצלם המתמחה בשימור טבע, אשתו עדי (39), מנהלת רשת בינלאומית לחדשנות בחינוך השואה, והבנים לביא (שמונה) ועיטם (חמש), נסעו יחד מהקרחונים באלסקה עד חופי קוסטה ריקה. הם צברו חוויות משותפות מדהימות, למדו הרבה על עצמם ועל העולם ופגשו אנשים מתרבויות שונות. אבל לא היה מדובר בחופשה משפחתית, אלא בשליחות של ממש. המסע נבנה סביב מטרה: הרצאות לקהילות בחו"ל בעקבות 7 באוקטובר. תוך כדי הנדודים צצה מטרה נוספת: מחקר על תיירות מרפא דרך הטבע.
"הרעיון לצאת למסע הזה התבשל אצלי ואצל עדי בראש כבר כמה שנים, כי שנינו אוהבים לעבוד עם קהילות יהודיות, כל אחד בתחומו – עדי עם זיכרון השואה ואני עם הפרויקט שלי בים המלח", מסביר נועם. לפני שבע שנים הוא הקים את "ים המלח בהתחדשות", עמותה להעלאת המודעות לשיקום אוצרות המים של ישראל: ים המלח, נהר הירדן והכנרת. העמותה פועלת באמצעות הסברה וחינוך, עיצוב דעת קהל והשפעה על מקבלי ההחלטות.
חצי שנה לפני פרוץ מלחמת חרבות ברזל, שקד נועם על פרויקט חלוצי בים המלח. "כיום 98% מחופי צפון ים המלח אינם נגישים לציבור, בעיקר בגלל בולענים. חשבתי על דרך שבה ניתן יהיה לחוות את האזור. העמותה רכשה סירה והזמינה אנשים לשיט בים המלח כדי לחבר אותם לסודותיו". נועם קיבל הכרה בפרויקט: הוא הוזמן למדינות ברחבי העולם כדי לחקור את השיטות שבהן הן משמרות פלאי עולם. שלושה שבועות לפני 7 באוקטובר 2023, לרגל ציון שלוש שנים להסכמי אברהם, הוזמן לוושינגטון כחלק ממשלחת של מנהיגים צעירים מהמזרח התיכון.
אלא שהמלחמה עצרה הכול: "נאלצנו להפסיק את השיט בעקבות המצב. ניצלתי את הקשרים שלי עם קהילות בינלאומיות, וליוויתי משפחות של חטופים למפגשים במקומות אסטרטגיים בעולם. לצד זאת, עדיין בער בי הרצון להציג את הסיפור של ים המלח. חשבתי להרצות לקהילות ברחבי העולם על מציאת חיים בים המוות, כמו תקווה אחרי 7 באוקטובר".
גם עדי הרגישה שהמלחמה דוחפת אותה למסע שעליו חלמה במשך שנים. "לפני שלוש שנים הקמתי רשת לחדשנות בחינוך השואה – קהילה של אקטיביסטים שפועלים להנצחת השואה דרך מציאות מדומה, תיאטרון ועוד. יש לנו 200 חברים מ־29 מדינות. אחרי 7 באוקטובר הרגשתי צורך להשתתף בהנצחה. נסעתי מהבית בתקוע לעוטף עזה, וערכתי סיורים בחניון המכוניות השרופות שמספר את סיפור הטבח. המלחמה הזאת היא לא רק של ישראל אלא של כל מי שמאמין בתרבות המערב. הבנתי שאנחנו חייבים להתגייס למען המדינה ולנסוע לדבר עם קהילות ברחבי העולם".
סוכנים של תקווה
לפני שנה יצאה המשפחה למסע הרצאות תחת הכותרת Bedein-Agents of Hope. עדי שוחחה על הנצחת 7 באוקטובר ונועם על אוצרות הטבע בישראל, בדגש על ים המלח. "קראנו לעצמנו 'סוכנים של תקווה', כי המטרה שלנו הייתה לתת לקהילות כוח ומוטיבציה להמשיך ולתמוך בישראל", הם אומרים. "יש הרבה הרצאות במקומות מרכזיים כמו ניו יורק ולוס אנג'לס, אבל אנחנו החלטנו להגיע דווקא לקהילות המרוחקות יותר. לקח לנו חצי שנה להתכונן למסע. ביטלנו חוזי שכירות וחשבונות, מכרנו את רוב תכולת הבית שלנו והודענו לילדים שיוצאים לטיול, אבל לא סתם טיול, אלא שליחות".
"שילבנו הרצאות ושיתופי פעולה שאפשרו לנו לקבל לינה חינם או בהנחה, וכך העברנו שנה שלמה בכ־100 אלף שקל בלבד"
לא חששתם להיות עם הילדים 24 שעות ביממה?
"אנחנו מאוד אוהבים את העצמאות שלנו ולא ידענו איך נתמודד עם זה. אבל ידענו בעומק הנשמה שזה מה שאנחנו רוצים ושזה יעשה לנו טוב. אחת המשימות הייתה לחוות חוויות עם הילדים, וכך עשינו. לפעמים התחלקנו בינינו בשמירה על הילדים, ורוב הזמן זה זרם. התעקשנו שהאטרקציות יהיו טבע ופחות מסכים. ברגע שאנחנו ההורים נהנינו, גם הם נהנו".
אבל מה עם הלימודים? לילדים לא הייתה חסרה מסגרת במשך שנה?
"כשסיפרנו לאנשים שאנחנו הולכים לנדוד במשך שנה, הדבר הראשון שאנשים שאלו הוא מה עם בית ספר. עיטם עדיין בגן, אבל עם לביא ישבנו על חומרי הלימוד. הם למדו דברים שאי־אפשר ללמוד בכיתה: תרבות, מדע, טבע וגיאוגרפיה. האנגלית שלהם השתפרה פלאים והחוויות שעברנו יחד כמשפחה לימדו אותנו הרבה על היכולות שלהם".
מה למשל?
"באלסקה טיילנו בקרחונים ועשינו תצפיות על דובי גריזלי. ראינו את הילדים עולים על קיאק בפעם הראשונה – ולא סתם באגם אלא במפרצים באוקיינוס מוקף הרים מושלגים. נדהמנו מהיכולת שלנו לשחרר ולאפשר להם להתנסות. כשעיטם נתקל ברוח חזקה שהקשתה עליו לחתור, הוא לא נכנס לפאניקה. הוא פשוט חיכה בסבלנות לעזרה. בקוסטה ריקה התארחנו אצל משפחה והכרנו אישה שפתחה לפנינו את עולם הגלישה הטיפולית. עיטם היה הראשון במשפחה שעמד וגלש. זאת חוויה שיכולה להיות מפחידה, אבל בסופו של דבר הייתה מעצימה. ברפובליקה הדומיניקנית, שוב הילדים הפתיעו אותנו. יצאנו לצלילה משפחתית ראשונה. הילדים קפצו לים, צללו לעומק 12 מטר וגילו יצורי ים מרהיבים. בקוסטה ריקה, אל סלבדור, גואטמלה והרפובליקה הדומיניקנית, הבנים נחשפו ליערות קפה וקקאו, קטפו פולי קפה מהעץ, למדו על כל שלבי הכנת המשקה, מהחווה ועד הכוס. הם גילו כיצד פרי הקקאו הופך לשוקולד. רגעים כאלה לימדו אותנו שהטבע מחזק ילדים בדרכים שהבית לא יכול".
שנה ב־100 אלף שקל
תוך כדי המסע, נועם החל לחקור את התחום של תיירות מרפא דרך הטבע: "היינו בריזורטים ובריטריטים יוצאי דופן, כמו מלון Oya New Earth בלב יער פירות טרופי ברפובליקה הדומיניקנית, שהוא מודל עולמי לריפוי דרך טבע. הגענו לאל סלבדור, מדינה שעד לפני ארבע שנים הייתה המסוכנת ביותר בכל אמריקה הלטינית. היום, אחרי מאבק נחוש בכנופיות, היא הבטוחה ביותר באזור. שם ישנו במלון אקולוגי שלא רק שומר על הסביבה, אלא גם מעצים את הקהילה המקומית הזקוקה לריפוי".
בתוך המסע הדינמי, הם השתדלו לשמור על שגרה משפחתית יציבה: תפילות בוקר, טיול בחיק הטבע, זמן מסכים קצוב וחינוך ביתי גמיש. "גרנו ב־80 מקומות – בתים וריזורטים. בכל מקום פרקנו את כל תכולת המזוודות וסידרנו הכול, כדי שלא נחיה על מזוודות. ישנו בכל מקום שבוע לפחות, ובחרנו מקומות עם שני חדרי שינה, מטבח מאובזר ומכונת כביסה, כדי שנוכל לנהל שגרת חיים. שילבנו הרצאות ושיתופי פעולה שאפשרו לנו לקבל לינה חינם או בהנחה, וכך העברנו שנה שלמה בכ־100 אלף שקל בלבד".
מה היו האתגרים שלכם במסע?
"עייפות גדולה; טיסות עם ציוד כבד וחמש מזוודות עמוסות בבגדי קיץ, חורף ומזכרות שהיינו צריכים לקחת ממקום למקום; געגועים למשפחה בארץ ומחסור בזמן זוגי.
"אפשר לספור על כף יד אחת את מספר הפעמים שיצאנו לדייטים", הם אומרים וצוחקים. "ובכל זאת, עברנו חוויה מטורפת שחיברה בינינו. היו רגעים שלא ידענו מה המקום הבא שנישן בו, אבל ברגעי השבר הזכרנו לעצמנו את האמונה שהכול יסתדר. חברה טובה שלנו, קרול מקולורדו, אמרה לנו משפט יפה: "האל הוא סוכן הנסיעות הכי טוב שיש".
איך היה החיבור שלכם עם הקהילות?
"פגשנו אנשים מתרבויות שונות. הם קיבלו דיווחים לא פשוטים על מה שקורה במדינה, ואנחנו הסברנו להם שהמצב הרבה יותר מורכב. הילדים שלנו למדו על אמונות ודרכי חיים מגוונות ועל כיבוד כל אדם באשר הוא. הרגשנו שהמסע הזה חיזק מאוד את הזהות היהודית של הילדים. בתוך כל השוני הם גילו מי הם ולאיזה עם הם שייכים. למשל, ברפובליקה הדומיניקנית קיימנו ליל סדר עם צאצאי מגורשי ספרד ופורטוגל, יהודים שחורים השרים "מה נשתנה" ו"אחד מי יודע" בלדינו. היה מדהים ללמוד על ההיסטוריה של האחים שלנו שלא ידענו על קיומה".
ועכשיו: שדרות
המסע של משפחת בדין הסתיים לאחרונה כשהמשפחה חזרה לארץ ועברה מתקוע לשדרות. לנועם זה לא מקום חדש: ב־2007 הקים את "מרכז תקשורת חברתית שדרות". כעת הוא עובד עם "ג'רוזלם פוסט" על פרויקט שמטרתו להציג את שדרות כבירת החוסן והחדשנות העולמית. במקביל, הוא חוקר את תחום תיירות המרפא בישראל. "אנחנו רוצים להציג לעולם את המקומות בארץ שמזמינים למסע ריפוי מעצים, ולתעד אותם בשביל אנשים המבקשים לעבור חוויה דומה. עדי, מצידה, החלה לעבוד עם המרכז הדיגיטלי הלאומי של ישראל דרך משרד התפוצות, ולהדריך סיורים בשדרות בנושא 7 באוקטובר.
איך אתם מסכמים את המסע שעברתם?
"יצאנו למסע עם משימה: לתת מענה לקהילות הזקוקות לנוכחות ישראלית בזמן מלחמה. הרגשנו שאנשים יצאו אחרת מהמפגש איתנו, קיבלנו תגובות טובות ויצרנו קשרים משמעותיים וחברים לכל החיים. אנשים אמרו שנתנו להם המון כוח להמשיך את המאבק שלהם באנטישמיות. מעבר לזה, המסע הזה חיבר בינינו כמשפחה. יש לנו זיכרונות מדהימים ובדיחות פרטיות. יצרנו שפה משלנו. המסע לימד אותנו על אמונה: אמונה שאם עושים את הדבר שהנשמה אומרת לכם לעשות, הכול יסתדר. כל אחד צריך לעבור מסע של ריפוי, לאו דווקא טיול, כדי להתחבר לעצמו".
מעבר למקום לינה
מה הופך מלון, אכסניה או סתם דירה שכורה לאתר לריטריט משפחתי מרפא? אלה הקריטריונים מניסיונה של משפחת בדין:
- בית מארח אינטימי: לפחות שני חדרי שינה (שינה בנפרד מהילדים), מטבח מאובזר (לבישול וארוחות משפחתיות), מכונת כביסה ומרחב משותף.
- וולנס אינו מותרות: ג׳קוזי, סאונה ובריכה הם כלים טיפוליים שמרפים את מערכת העצבים. נשימות, יוגה ועיסוי הם בונוס.
- סביבה נגישה ובטוחה: אפשרות לטיולים בטבע במרחק של עד עשר דקות הליכה או נסיעה מהבית.
- הטבע הוא התוכן: נחל, שביל, תצפית וחוף מספיקים – לא צריך אטרקציות יקרות.
- כלכלה חכמה: ביגוד יד שנייה ובישול ביתי לשמירה על שגרה (במקרה של משפחת בדין, גם כשרות).
- חיבור למקומיים: היכרות אישית עם הקהילה המקומית מעשירה את החוויה ומעמיקה את הלמידה.
- שגרה יומית לילדים: סדר קבוע בבוקר (התארגנות, אוכל) ובערב (ארוחה, מקלחת, צחצוח שיניים, זמן מסך של עד שעה, שינה בשמונה וחצי לכל המאוחר) מעניק ביטחון לילדים ומשאיר זמן איכות להורים.
