כששני הבנים של לימור ועקנין גילו שאמא שלהם מתכננת לנסוע ליומיים לירושלים, הם החליטו לא לעבור על כך בשתיקה. בבוקר הנסיעה חיכתה לה בסלון מחאה מאורגנת בדמות פתקים שהודבקו על הקירות: "אמא לא משאירה ילדים לבד", "נדווח עלייך לרווחה", "הילדים יהיו רעבים כמה ימים" ו"ישלחו אותנו לפנימייה".
הכול נכתב כמובן בהומור, ו"הילדים" הם כבר שני גברים בוגרים ואבות לילדים בעצמם, אבל לזכותם ייאמר שיש להם נסיבות מקילות: שרון בן 46 ועידן בן 43, שניהם גרושים, אכן גרים כרגע עם אמא.
"זה כל כך הצחיק אותי, שהייתי חייבת לצלם את הפתקים ולהעלות אותם לקבוצת 'מאמאצחיק'", מספרת ועקנין (62), אלמנה ממגדל העמק, מנהלת משק בחברת הייטק. "הייתי בשוק מהבאזז. הפוסט קיבל יותר מ־20 אלף לייקים ומאות תגובות. היו נשים שביקשו את הטלפונים של הבנים, ואחרות שכתבו שאולי גם הן יעברו לגור אצלי".
עם יד על הלב, לפני שנסעת, הכנת לילדים אוכל ליומיים?
"לא, לא. אמרתי שיסתדרו. עד כאן. הם הזמינו לעצמם שווארמה בטייק־אווי".
האשמתי את עצמי
בנה הבכור של ועקנין, שרון, מנהל במחלקת אריזה של חברת אלקטרוניקה ואב לארבע בנות (24, 22, 18, 14), היה הראשון שהתגרש. זה קרה לפני ארבע שנים, ובהתחלה הוא עבר לגור עם בתו הבכורה בדירה שכורה. "ברור שהיה לי קשה מאוד לקבל את הבשורה שהוא ואשתו נפרדים", מספרת ועקנין. "כאב לי על הבנות שלו וכאב לי מאוד בשבילו. הרי הוא לא סתם התחתן עם אשתו וחי איתה יותר מ־20 שנה. הייתה שם אהבה והיה לי עצוב לגלות שהאהבה הזאת נגמרה".
לפני שנתיים וחצי בנה השני, עידן, טבח במקצועו (שכרגע לא עובד בגלל תאונה שעבר) ואב לשניים (בן 19 ובת 14), בישר לה שגם הוא בדרך לגירושים. "לקחתי את זה אפילו עוד יותר קשה", מודה ועקנין. "הפעם כבר התחלתי לחשוב: רגע, מה זה אומר עליי שיש לי שני בנים ושניהם מתגרשים? התחלתי להאשים את עצמי: האם זה אומר שנכשלתי באיזושהי צורה בחינוך שלהם? מה לא אמרתי נכון? מה לא הסברתי נכון? למרות שבסביבה הקרובה שלי אמרו שזה שטויות. אחותי הגדולה, שהיא גם החברה הכי טובה שלי, אמרה שממש אין לי במה להאשים את עצמי. להפך: אני ואבא שלהם הראינו להם במשך עשרות שנים מה זו אהבה גדולה, זוגיות טובה ומסירות, אבל עדיין יש בי רגשות אשם. עצוב כשהילד שלך מפרק משפחה ופתאום הופך להיות לבד. זה לא מה שייחלתי עבורם".
"לילה אחד חשבתי: רגע, חזרתי לאותה נקודה שבה הייתי לפני 20 שנה. שוב הבנים שלי גרים איתי, שוב אני צריכה לדאוג להם. איך זה קרה?"
לוועקנין אכן הייתה אהבה גדולה, וגם מוקדמת במיוחד. היא הייתה בת 15 כשמשפחתה עברה מקיבוץ אפק למגדל העמק, ושם הכירה את דוד, חייל שהיה מבוגר ממנה בשבע שנים והתגורר בשכנות, והשניים התאהבו. "בשלב מסוים נכנסתי להיריון והתחתנו", היא מספרת. כשהייתה בת 16 ושלושה חודשים בלבד כבר ילדה את בנה הבכור, שרון. אחריו נולד עידן ובהמשך בן הזקונים, קובי. "לפעמים אני רוצה לתת עצות לשרון, והוא אומר לי, 'אמא, אין לך כזה פער עליי. מה את כבר מבינה יותר ממני?'", היא צוחקת. "ובמידה מסוימת הוא צודק. הייתי כמעט ילדה כשילדתי אותו".
3 צפייה בגלריה
"לטראומה היה חלק בהתפרקות הנישואים שלהם". לימור, עידן ושרון ועקנין
( צילום: אלעד גרשגורן)
כפי שכבר אפשר להבין, הומור הוא חלק בלתי נפרד מהאופי של ועקנין ושל בניה. אולי זו דרכם להתמודד עם רצף הטרגדיות שעמן התמודדה המשפחה בשנים האחרונות. "לפני 14 שנה, קובי, בן הזקונים שלי, עבר תאונת דרכים קשה", היא מספרת. "הוא היה אז בן 21, היו לו פגיעות רב־מערכתיות והוא עבר המון ניתוחים. את הגוף הצליחו לתקן, אבל את הפגיעה בראש לא. הוא נשאר עם פגיעה מוחית, ואחרי שחזר הביתה היה בטיפול פסיכיאטרי וסבל בין היתר מפרנויה וממחשבות רדיפה".
ארבע שנים אחרי התאונה של הבן, אובחן בעלה דוד עם סרטן מעי גרורתי. "מצאתי את עצמי מטפלת בשניהם במקביל. בהתחלה הייתי רצה מבית חולים אחד לשני ובהמשך טיפלתי בשניהם בבית. בשלב מסוים דוד כבר הפך לסיעודי והייתי צריכה להאכיל ולרחוץ אותו".
לפני שבע שנים הגיע השבר הגדול מכולם: קובי קפץ מחלון ואושפז בבית החולים במצב של צמח. חודש וחצי לאחר מכן התעוררה ועקנין באמצע הלילה מודאגת לגבי מצבו. "התקשרתי לבית החולים כדי לשאול מה שלום קובי, ואחר כך הסתכלתי על דוד, שישן לידי, והבנתי שהוא לא בחיים. חודש ושלושה ימים אחר כך גם קובי נפטר. תוך תקופה כל כך קצרה קברתי גם את בעלי וגם את הבן שלי".
איך ממשיכים אחרי דבר כזה?
"זו הייתה שנה מטורפת. עברנו שלושתנו משבעה לשבעה. אין דבר גרוע יותר עבור הורה מלקבור את הבן שלו, ועבור אנשים צעירים, אין דבר נורא יותר מלקבור את אח שלך. אין לי ספק שכל מה שעברנו השפיע על שרון ועל עידן מאוד. אני מאמינה שלטראומה הזאת היה בהמשך גם חלק בהתפרקות הנישואים שלהם".
במשך קצת יותר מארבע שנים, ביתה של ועקנין, שהיה רגיל להיות מלא בילדים, במשפחה ובשנים האחרונות גם במטפלים, היה כולו שלה. למרות הנסיבות הקשות שהובילו לכך, היא גילתה שהיא דווקא נהנית מהלבד: "בהתחלה היה מוזר מאוד. בבת אחת, מבית מאוד תוסס ואינטנסיבי, שבו כל הזמן דאגתי למישהו וטיפלתי בו, מצאתי את עצמי בבית ריק, אבל בשלב מסוים נהניתי מזה מאוד: מהשקט, מהמנוחה, מהעובדה שאני יכולה לחזור הביתה, להתקלח, להכין לי משהו לאכול ולראות טלוויזיה, בלי לדאוג לאף אחד, בלי לבשל לאף אחד ובלי להתחשב במישהו אחר".
למה קנית רק לו?
אבל אז, לפני שנתיים וחצי, הודיע לה בנה עידן, שכמו אצל אחיו הגדול, גם נישואיו הגיעו לסיומם ושהוא עובר לגור אצלה. "הוא הגיע אליי עם החפצים שלו בזמן שהוא ואשתו עוד היו בתהליך הפרידה", היא מספרת. "הוא אמר שזה זמני, רק עד שהעניינים יסתדרו". אלא שה"זמני", כפי שקורה לא פעם במקרים כאלה, התגלה כמושג גמיש למדי.
עידן חזר לא רק לבית שבו גדל, אלא ממש לחדר ילדותו הישן: זה שאותו חלק במשך שנים עם אחיו קובי. "אחרי שקובי נפטר לא הייתי מסוגלת לגעת בחדר שלו, ולכן הוא נשאר פחות או יותר כפי שהיה". וכך חיו האם והבן ביחד, עד שלפני חצי שנה התברר שוועקנין עדיין לא סיימה לקלוט דיירים חוזרים: בנה הבכור שרון התקשה לעמוד בתשלום שכר הדירה לצד המזונות, והודיע שגם הוא שוקל לחזור הביתה.
איך הגבת?
"ברור שלא יכולתי לסרב. ידעתי שאני לא יכולה לקבל את אח שלו ואותו לא, לעשות אפליות. רק שבמקרה של שרון, החדר שבו גדל כבר הספיק להפוך לחדר כביסה. נדרשה היערכות לוגיסטית קלה. היינו צריכים לפנות הכול כדי שגם הוא יוכל לחזור".
"לצד החסרונות יש גם הרבה יתרונות. הבית שוב מלא. אני לא לבד. אני גם רואה הרבה יותר את הנכדים, שבאים לכאן לראות את האבות שלהם"
את זוכרת את הרגע שבו קלטת ששני הבנים שלך שוב גרים איתך?
"כן. אחרי שגם שרון עבר, לילה אחד חשבתי: רגע, חזרתי לאותה נקודה שבה הייתי לפני 20 שנה. שוב הבנים שלי גרים איתי, שוב אני צריכה להתחשב בהם ולדאוג להם. איך זה בדיוק קרה?".
ואיך נראים החיים המשותפים בפועל?
"אין ספק שאיבדתי הרבה מהפרטיות ומהחופש שהיו לי. כשהייתי לבד הייתי יוצאת מהמקלחת והולכת להתלבש בחדר. היום אני כבר לא יכולה לעשות את זה. גם מבחינה כלכלית הכול גדל. הבנים עברו לגור אצלי כדי לחסוך בהוצאות ואני כמובן רוצה לעזור להם, אז אני משלמת את חשבונות הבית ואת הסופר. אני גם עושה לרוב את כל הקניות, מכבסת, תולה ומקפלת".
וגם מבשלת?
"בהחלט. אנחנו עובדים וחוזרים בשעות אחר הצהריים, אז אני מכינה אוכל בסופי השבוע ובאמצע השבוע רק בערבים. וכמובן, היום אני מבשלת הרבה יותר וגם מגוון יותר, כי לכל ילד יש את המאכלים הספציפיים שהוא מעדיף. האחד לא אוכל דגים והשני לא אוהב קציצות. שרון שותה רק סודה לימון ועידן רק קולה רגילה, אז אני שוב מוצאת את עצמי בסופר כמו פעם, קונה לכל אחד מהילדים את מה שהוא אוהב. לפעמים הם גם אומרים לי, ממש כמו כשהיו קטנים: 'למה קנית רק לו?', ואני תמיד משתדלת לרצות את שניהם ולא להפלות. לגמרי חזרתי אחורה".
הם גם עדיין רבים כמו כשהיו ילדים?
"הם לא רבים אבל בהחלט מתווכחים כמו שהיו קטנים, רק שהיום זה על דברים אחרים. אחד מסודר יותר והשני מבולגן יותר, ויש להם גם דעות פוליטיות שונות. לכל אחד יש טלוויזיה בחדר, אבל כשאנחנו אוכלים יחד בסלון, מהר מאוד אחד רוצה לראות ערוץ 14 והשני אומר שהוא לא סובל את ערוץ 14 ורוצה להעביר לערוץ 12. אחד אומר שקר לו ושנכבה את המזגן, והשני אומר שחם לו. זה בדרך כלל השלב שבו אני מסיימת מהר לאכול ופורשת לחדר שלי לראות טלוויזיה בשקט, ממש כמו אמא לבני נוער".
מה בעצם הם עושים בבית אם את עושה הכול?
"לפעמים הם קונים דברים בשוק כשאני מבקשת, עוזרים לי להעלות את הקניות הביתה כשאני חוזרת מהסופר, ויש בינינו הסכם שכל אחד מנקה את חדר השינה שלו".
יש חוקים בבית? למשל, אם מישהו יוצא הוא צריך להגיד לאן ומתי הוא חוזר?
"בהתחלה, כשרק עידן עבר אליי, שאלתי אותו ערב אחד לאן הוא הולך. הוא אמר לי: 'אמא, אני אדם מבוגר, אני לא צריך להגיד לך לאן'. אז למדתי לא לשאול".
ואת באמת מצליחה לא לדאוג?
"לא. אם אני מתעוררת בשלוש בלילה ורואה שהוא עדיין לא חזר, אני דואגת. ואז אני מתקשרת והוא מתעצבן: 'אמא, שכחת בן כמה אני?'. ואני אומרת לו: 'רק תגיד לי שהכול בסדר איתך'. אני מנסה להסביר לו שכל עוד הוא גר איתי ואני יודעת שהוא לא חזר בלילה, אני לא יכולה להישאר אדישה. נכון שאתה לא ילד קטן, אבל אתה עדיין הילד שלי".
מה לגבי דייטים? הם מביאים הביתה?
"לא. אף אחד מהם לא הביא, ואני משתדלת לא להתערב להם בעניינים האלה, אבל כמובן אני אשמח מאוד שימצאו שוב אהבה וזוגיות טובה".
ומה לגבייך?
"לא, לא. אני סיימתי. היה לי ברור מהרגע שבעלי נפטר שאני לא רוצה עוד זוגיות. הייתה לי אהבה אחת גדולה בחיים, אני מודה עליה וזה מספיק לי".
אז דייטים לא. חברים הם כן מביאים?
"כן, וזה דווקא נחמד, כי רוב החברים שלהם הם חברי ילדות. אני יושבת איתם וצוחקת איתם, ממש כמו פעם כשהיו ילדים קטנים".
את מחכה ליום שבו שניהם יודיעו לך שהם עוזבים, או שיש בך גם חלק שחושש מהשקט שיחזור?
"הם לא מעיקים עליי ואני לא מבכה על המצב שיש היום. לצד החסרונות יש גם הרבה יתרונות. הבית שוב מלא. אני לא לבד. אני גם רואה הרבה יותר את הנכדים, שבאים לכאן לראות את האבות שלהם. הילדים של עידן גם נשארים לפעמים לישון, ובימי שישי לפעמים כולם פה. הבית שלי יישאר תמיד פתוח בפניהם, כל עוד הם צריכים ורוצים. אבל אם הם ימצאו מחר פינה משלהם ויגידו שהם רוצים לעזוב, אני לגמרי אהיה בסדר עם זה. אהיה מאושרת בשבילם ואאחל להם דרך צלחה".
אותה נסיעה לירושלים שהולידה את הפוסט הוויראלי הייתה בסך הכול גיחה קצרה לכבוד יום הולדתה. "אחותי הגדולה קנתה לנו כרטיסים להופעה של שלומי שבן וריטה", היא מספרת, "והעברנו את הלילה בבית מלון. כבר לפני שנסעתי עידן התחיל להגיד לי בצחוק: 'את לא הולכת, את לא יכולה להשאיר אותנו לבד'. ואז בבוקר הנסיעה קמתי וראיתי את כל הפתקים שהוא הדביק על הקירות".
יש בבית הומור שחור על הגירושים?
"דווקא על הגירושים פחות, אבל על המוות לשלושתנו יש הרבה הומור שחור. במובנים מסוימים ההומור עוזר לנו לשרוד. אני גם יודעת שלא יעזור לי לשבת ולבכות על מר גורלי. אז אני מעדיפה לבכות בלב ולצחוק בחוץ".
דבר הבנים: "כיף שאתה לא צריך לדאוג לכלום"
עידן ושרון ועקנין, איך זה לחזור לגור עם אמא אחרי שכבר עזבתם את הבית והקמתם משפחות משלכם?
עידן: "אני שמח מאוד שאני שוב ילד של אמא, לחזור לחדר הילדות שלי ולהיות שוב קצת ילד".
שרון: "אני מסכים. כיף שפתאום יש מי שדואג לך ואתה לא צריך לדאוג לכלום. אבל הרבה פחות כיף להיות רחוק מהבנות שלי".
באילו רגעים אתם מגלים שלא משנה בני כמה אתם, ברגע שחזרתם הביתה אתם שוב הילדים?
עידן: "כשאני מתקשר לאמא ושואל 'מה יש לאכול היום?', והיא אומרת לי 'כלום', ואז אני אומר לה: 'את חייבת. את אמא שלי. אני אתלונן עלייך לרווחה שאת מזניחה אותי'. אבל הכול בהומור, כן?".
מה החזרה לגור יחד עשתה לקשר ביניכם וליחסים עם אמא?
שרון: "הקשר בין שלושתנו מצוין, ופתאום מגיעות גם תובנות. אתה מבין שאמא שלנו מאז ומתמיד עשתה, ועדיין עושה, את הטוב ביותר בשבילנו, שבאמת אין כמו אהבה של אמא".
עידן: "אני פתאום הכרתי את אח שלי מחדש, אחרי 20 שנה שבהן כל אחד חי בבית משלו. הבנתי איך אשתו סבלה אותו כל כך הרבה שנים".
