בחודש יוני האחרון, בבר הקוקטיילים Coke Tales במילאנו, הייתה אישה אחת נרגשת במיוחד. אחרי היעדרות של כמה שנים, המעצבת הישראלית דייזי שלי חזרה אל עולם האופנה האיטלקי בקול תרועה רמה והעניקה הצצה לקולקציית קדם־קיץ 2026.
בשילוב של צבעים עזים, רקמות, צלליות פיסוליות ואביזרים לא צפויים, במתח שבין האלגנטיות הרכה של מילאנו לנועזות השובבה של העיצובים האיטלקיים של שנות ה־70, שלי הכריזה שהיא חוזרת, ובגדול.
בשיחת טלפון מסרדיניה, שם היא נופשת עם בנה בן השש ועם חברים קרובים, מספרת שלי על העולם שלה, שבו אמנות, עיצוב פנים, אוכל וסטייל נפגשים. "הטעם האישי שלי נבנה במילאנו, שם אני מתגוררת כבר 16 שנה", היא מספרת. "אני רואה את ההתפתחות של העיצובים שלי, איך הילדה שהייתי התבגרה. בקוקלציה האחרונה אני רואה מישהי רגועה ובטוחה בעצמה".
משהו בישראליות שלך נשאר?
"האופי שלי פחות אירופי, יותר מרדן. יש בי יותר חוצפה מלחברים שלי, אני לא יודעת אם זה קשור לישראליות או לאופי שלי. מבחינה עיצובית אני לא ישראלית אבל גם לא ממילאנו. מילאנו מאוד קלאסית ונקייה, ואני מאוד צבעונית ומעיזה".
עדיין תופסים אותך כישראלית?
"כולם יודעים שאני ישראלית, ובכתבות שעושים עליי מזכירים תמיד את המילה 'ישראל'. אני תמיד גאה במקום שממנו הגעתי, גם אם התקופה כיום בעייתית קצת".
נתקלת בגילויים אנטישמיים?
"מעולם לא נתקלתי במילאנו בשנאה על רקע המוצא שלי. להפך, תמיד היה פרגון. יכול להיות שזה בגלל האופי של האנשים בעיר. תני להם את החיים הטובים, הרוגע, כוס יין אחר הצהריים. פוליטיקה לא ממש מעניינת אותם".
היא גדלה במושב ניצני עוז ליד נתניה. "לימודי אופנה בכלל לא היו החלום שלי. לא ציירתי, לא תפרתי, אין לי רקע בלימודי אמנות", היא אומרת. "לפני הצבא החלטתי שאני רוצה ללמוד עיצוב אופנה".
לאיטליה היא עברה בגיל 23 בספונטניות. "ניסיתי להתקבל ל'שנקר', ולא עברתי אפילו את הסינון הראשוני. לא הייתה לי סבלנות לחכות למיונים בשנה הבאה ובדקתי איפה כדאי ללמוד. שמעתי על בית הספר 'מרנגוני', שנחשב לאחד הטובים באירופה, והחלטתי להירשם. תוך חודשיים התחלתי את הלימודים, בלי לדעת את השפה, כשכל הקורסים היו אז רק באיטלקית".
ממש קפיצה למים העמוקים.
"השנתיים הראשונות במרנגוני היו ממש קשות. אחרי הלימודים הייתי יושבת בבית ומנסה להבין מה עושים. הרמה הקולטורלית שלי הייתה נמוכה מאוד, צעירים איטלקים שלמדו איתי ידעו הרבה יותר ממני על אמנות. בשנה השלישית נהיה קל יותר. אני לא תלמידה כזו טובה, לא מהחומר הלמדן, המקשיב, המרצה. אני עקשנית, הולכת לפי מה שאני חושבת שצריך".
מה זאת אומרת?
"בפרויקט הסיום הגשתי שני פרויקטים, והם בחרו את זה שפחות אהבתי. אמרתי שאני לא רוצה להציג אותו, והם התעקשו. אמרו שהפרויקט שאני אוהבת לא מתאים לאווירה של תצוגת סוף שנה. הבהירו לי שזה או הפרויקט שהם רוצים או כלום. בחרתי לא לעשות את התצוגה. בדיעבד זה מה שנתן לי את הדרייב, להוכיח להם שהם טעו. בהמשך, בספר שהוציאו לרגל 80 שנה לבית הספר, שמו אותי בין סיפורי ההצלחה, יחד עם מוסקינו".
לא מתרגשת מקיילי ג'נר
ב־2016, אחרי הלימודים, ניגשה שלי לתחרות היוקרתית "Who is on Next?" של "ווג איטליה", שעליה ניצחה פרנקה סוזאני, עורכת המגזין המנוחה - וזכתה. "פרנקה אמרה לי, 'נתתי לך לזכות כי התצוגה שלך הייתה מאוד אמיצה וחזקה, לא הלכת על משהו קלאסי וברור מאליו, אבל את חייבת להתרכז'. באמת, התצוגה הייתה בלגן גדול שמעיד על חוסר ביטחון".
באותה תקופה ג'ורג'יו ארמאני העמיד את התיאטרון שלו מדי שנה לתצוגות של מעצבים צעירים. סוזאני המליצה על שלי, והמעצב נתן לה את ההזדמנות הראשונה להציג את העיצובים שלה. "זה היה הטופ של הטופ", היא אומרת. "רעדתי מפחד, רק מהאחריות להשתמש במקום כזה שהוא כמו מקדש". אחרי התצוגה הדרך שלה הייתה סלולה, בין היתר הודות לתמיכות שנתיות מ"קאמרה דלה מודה", הארגון הרשמי שמנהל את תעשיית האופנה האיטלקית.
לא היה לחץ אחרי התצוגה עם ארמאני, צורך להוכיח שזה לא חד־פעמי?
"אחרי כל פרויקט יש התרגשות ולחץ וביקורת עצמית וסוג של דאון ומחשבות על מה יהיה הדבר הבא ואיך אעשה שהוא יהיה טוב יותר מהנוכחי. הלחץ והאחריות והרצון לא לאכזב את עצמך ואת הלקוחות שלך אף פעם לא נגמרים. לשמחתי, כיום אני מתמודדת עם הלחץ הזה בצורה טובה יותר. אני יודעת לשלוט בו, וברור לי שמיד אחרי שדבר אחד נגמר אני צריכה לעבור לדבר הבא כדי לא לשקוע".
בהמשך הגיעה העבודה כמלבישה בסט של שלוש העונות של הסדרה האמריקאית Scream Queens, שיצרו ב־2015 ריאן מרפי, בראד פאלצ'וק ואיאן ברנן. העיצובים שלה הופצו במאות נקודות מכירה בעולם, והיא הלבישה בין היתר את ליידי גאגא וקנדל ג'נר.
"מעולם לא היה לי יחצ"ן מחוץ לאיטליה, כל העבודה נעשתה מול הסטייליסטים. ככה הגיעו הבקשות מהסטייליסטים של קיילי ג'נר וליידי גאגא. כשהלבשתי את קיילי ג'נר לא התרגשתי כל כך, כי היא לא מישהי שמבחינה אמנותית מעניקה לי השראה. זה היה נחמד מבחינת הפרגון, לא הייתי צריכה לשלם לה, אפילו לא נתתי את הבגדים במתנה. הם החזירו לי אותם אחרי שהיא לבשה את השמלה. אם כי היא שינתה אותה כדי שהיא תוכל להיכנס אליה.
"לליידי גאגא שלחנו חצי מהקולקציה ולא ידענו מה היא תלבש. ופתאום אני רואה הרבה תיוגים באינסטגרם ועוקבים חדשים. זה מרגש מאוד".
"לליידי גאגא שלחנו חצי מהקולקציה ולא ידענו מה היא תלבש. אפילו לא ידעתי אם אישרו את הלוק, ופתאום אני רואה הרבה תיוגים באינסטגרם ועוקבים חדשים. זה מרגש מאוד".
לפני שש שנים נולד בן לה ולבן זוגה לשעבר. לא הייתה לה התלבטות לגבי שמו של הרך הנולד. "האהבה הראשונה בחיים שלי הייתה לאונרדו די־קפריו, אז אמרתי שאם יהיה לי בן אקרא לו לאונרדו. בעלי לשעבר אמר שנגיד שקראנו לו על שם לאונרדו דה וינצ'י".
אחרי הולדתו היא החליטה לקחת פסק זמן מהעשייה. "לא היו לידי סבתא וסבא שיעזרו לי לגדל אותו. אמנם בעלי לשעבר הוא איטלקי, אבל ההורים שלו גרים רחוק. פיזית לא יכולתי לעבוד. הרגשתי שאני צריכה הפסקה כדי להיות אמא".
אחרי שלוש שנים הם החליטו לפתוח בר קוקטיילים במילאנו - אותו Coke Tales מתחילת הכתבה. "בעלי לשעבר מגיע מעולם היין ועובד עם מסעדות מישלן. כשהחלטנו לפתוח את הבר, התכנון היה שהוא ינהל אותו, אבל עם הזמן זה נהיה הפרויקט שלי. לפני שנתיים, כשהחלטנו להיפרד, הבר נשאר איתי. קיבלתי הצעות למכור, אבל אני עדיין לא מוכנה. אולי בהמשך, כשאתעייף". כשהציגה את התצוגה שלה, החליטה לעשות זאת בבר. אגב, התצוגה הבאה שלה תתקיים שם בשבוע האופנה בספטמבר, בתמיכת הקאמרה דלה מודה.
"לא מספיק למכור שמלה, צריך למכור את העולם שלך, ליצור קהילה. אני יוצרת את הקהילה שלי במילאנו בעזרת הבר ומאמינה שאופנה מתחברת עם אוכל ואמנות"
עולם האופנה השתנה מאוד מאז שלקחת הפסקה.
"עולם האופנה התמסחר, התחרות קשה. הכול נעשה כל כך מהר, אונליין, יש שפע של אתרים ומחירים נמוכים, וקשה מאוד לבלוט. אני מכינה את כל הבגדים באיטליה, אפילו את הבדים עצמם אני מייצרת, ושמירה על איכות עולה כסף. לא מספיק למכור שמלה, צריך למכור את עצמך, את העולם שלך, ליצור קהילה. אני יוצרת את הקהילה שלי במילאנו בעזרת הבר ומאמינה שאופנה מתחברת עם אוכל ואמנות".
יש הרבה סיכונים בלהיות עסק עצמאי, בלי משקיע מאחורייך, כשכל הסיכון עלייך. זה הרבה אחריות.
"נתתי את החברה בזיכיון לשנתיים, וזו לא הייתה חוויה טובה. הם חשבו על הרווח, ולכן הורידו את האיכות של המוצר וחסמו לי את הוויז'ן העיצובי. אולי זה לא היה האדם הנכון. אם אעשה שוב שיתוף פעולה, זה יהיה עם המשקיע הנכון. אולי עכשיו אני לא עושה כל מה שאני רוצה, ואולי אני עושה בקטן, אבל זה לגמרי שלי ולגמרי מה שאני מאמינה בו".
מה היית רוצה? מה החלום?
"לעשות כל מה שאני חושבת עליו בלי הגבלות תקציב, לגדול, למצוא את השותפות הנכונה, את האדם שיבין את החזון שלי וידע איך לפתח את החברה כך שתהיה בינלאומית. אולי במקביל להיות יועצת למי שרוצה לפתוח ברים או מסעדות מיוחדות".
מה הטיפים שלך למעצבת צעירה?
"לפני שקופצים למים ויוצאים לדרך עצמאית, כדאי ללכת להשתפשף בחברות גדולות, זה מאפשר להכיר את העולם ויחסוך הרבה כאבי לב. למי שרוצה לצאת לדרך עצמאית הייתי אומרת - לכי עם האינסטינקט שלך. תהיי אמיצה, אל תקשיבי לרעשים מבחוץ, גם אם הם מגיעים מאנשים בעלי סמכות. תלכי לאן שאת חושבת שכדאי ללכת, בלי זה החזון שלך לא יוכל לצאת לפועל. אני לא הקשבתי למי שניסה להגיד לי מה לעשות או להוריד אותי. כל דבר שקרה לי, קרה בזכות ההתעקשות והאומץ לזרוק את עצמי לאן שאני מאמינה. הרבה פעמים נפלתי, היו לי הפסדים כלכליים ואחרים בגלל החלטות לא נכונות, כי הייתי צעירה ולא ידעתי איך לעשות את הדברים נכון, אבל הצד החיובי הוא שאני תמיד בעשייה. באופי שלי אני יזמית".
