נפגשנו לקפה ביום שישי, בשעות הבוקר המאוחרות. בכוונה פגישה קצרה, לפני כל הסידורים. בשיחת הטלפון המקדימה שנינו כבר הספקנו לצחוק על כמות הפעמים שנכווינו. איך ראינו תמונות, התרשמנו, ואז המציאות עשתה לנו גוסטינג. איך לפעמים, מהשנייה הראשונה שהתיישבנו מול הדייט, ידענו שאנחנו רוצים לברוח. אבל כשקובעים דייט בעשר בלילה, בבר, קצת קשה אחרי חצי שעה לשלוף: 'אופס, וואו, זאת השעה? שכחתי, אני צריכה להקפיץ את הבת שלי לחוג', או: 'אני חייבת להגיע הביתה לשחרר את המנקה' ואז באוטו, להיזכר שבשיחת הטלפון סיפרתי לו שמאז שהתגרשתי אני מנקה את הבית בעצמי. אבל היי, מה אכפת לי? אני כבר לא שם!
לשמחתנו, מהמבט הראשון היה ברור לשנינו שאנחנו כמו "חן וברק מ'חתנומי'": חיצונית, לפחות, יש התאמה. קשקשנו כשעה, ובסוף הפגישה הוא אמר: "את מאוד מוצאת חן בעיניי. אשמח להיפגש שוב". עניתי שזה הדדי והתחבקנו לשלום עם "נשיקת לחיתיים" - אתן יודעות, הנשיקה המבולבלת הזאת שבה את מכוונת ללחי והוא לשפתיים, וזה נגמר איפשהו באמצע, ואת מרגישה שוב בת 16 עם גיל המתקיל.
הוא היה אמור לטוס כעבור חמישה ימים לנסיעת עבודה של שבועיים. שעתיים אחרי פגישתנו הוא שלח לי הודעה: "ממש אהבתי להיפגש איתך. את נחמדה וקלילה. אשמח שניפגש לפני שאני טס". השקעתי בחיפוש אימוג'י לבבי ועניתי שאפשר בערב יום שני. או אז הוא שלח את ההודעה הבאה: "נהדר. ומאחר שאין לנו הרבה זמן, אהיה כן וישיר: את מוזמנת אליי הביתה ליין, וככה נוכל להתמזמז קצת".
וזהו דוקטור, מכאן אני כבר לא זוכרת. מרוב הלם, המוח שלי התנתק כמו וויי־פיי במעלית, עד שיצאתי מהקומה (שימו לב למשחק המילים!), והחלטתי שגם אני אהיה "כנה וישירה". עניתי: "בעוד שאני קלילה, אני בהחלט לא קלה. הכרנו בקושי שעה. כדי שארצה להתמזמז עם מישהו בבית שלו, אני חייבת להכיר אותו קצת יותר".
ואז התקשרתי לחברה. "תגידי, מה פספסתי?", שאלתי. "אני והוא יצאנו לאותו דייט? כי מילא היינו נפרדים בתשוקה בוערת, מלאת חיבוקים ונשיקות מיובאות מצרפת, אבל הייתה רק נשיקת לחיתיים. אחת. מסכנה. מבחינתי, הוא היה פשוט מישהו עם פוטנציאל לדייט נוסף. לא מועמד רשמי לסדינים שלי. מאיפה בדיוק הגיע הביטחון להזמין אותי אליו ל'יין ומזמוזים'?".
בעוד שחברתי לא הסתירה את סלידתה, אני ניסיתי לרגע לסנגר עליו: "מצד שני, זה לא סוד שיש הרבה גרושות שמצהירות שברגע שיש משיכה הדדית, הן שמחות לוותר על החיזור המקדים. הרי לא לכולן יש אותם חוקים. לא מזמן חבר סיפר לי שמישהי הכריזה בפניו שלכל גרושה מעל גיל 40 יש יזיזים קבועים. אולי הוא פשוט ניסה את מזלו?".
אלא שמיד נפל לי הסים: לא באמת מגיע לו שאעשה לו הנחות. נכון, יש נשים שעושות דברים אחרת, אבל הוא יצא איתי. ואני לא נתתי לו שום אינדיקציה שזה הכיוון. עבורי, כבוד בסיסי זה המינימום, ממש כמו גבינה בטוסט. בלעדיה, זה סתם לחם חם. או במקרה שלו - לחם חם ומיוחם, שטעה לחשוב שאני רעבה כל כך בשביל לקחת ממנו ביס.
לבסוף, שלחתי לו הודעה שבה איחלתי לו טיסה נעימה ושאוותר על להיות איתו בקשר כשיחזור. בטח אהיה עסוקה בהקפצת הבת שלי לחוג, או בלשחרר את המנקה הלא קיימת. הוא אמנם טס רק ארבעה ימים אחרי זה, אבל אצלי הוא עף כבר באותו רגע.
