כאשר הלכה לעולמה לפני שלוש שנים, בגיל 96, לא היו לג׳ול קמפבל שום חרטות, חוץ מאחת: היא הקדישה הרבה יותר מדי זמן לעבודה והרבה פחות מדי זמן לבן היחיד שלה. שבועות ספורים אחרי שנולד, כבר חזרה לעבוד. במשך שנים הוא ראה אותה לכמה דקות בבוקר, ואם היה לו מזל, אז גם לכמה דקות בערב. את מקומה מילאו שורה של אומנות ומטפלות, שלפחות אחת מהן הייתה מכה את הילד. קמפבל התייסרה על כך במשך שנים רבות, ועד יומה האחרון תהתה אם זה היה שווה.
הבן שלה הוא שאמר לה שכן, זה היה שווה. אולי לא ממש במילים האלה, אבל דרך המשפחה שהקים והנכדים שכל כך אהבה. בסוף הלכה קמפבל לעולמה שלמה למדי עם עצמה, ויודעת שבמחיר הכבד ששילמה השיגה מורשת שאין להרבה נשים בגילה: היא הייתה אחראית למוצר שהכניס למעלה ממיליארד דולר, והיא עשתה זאת מוקפת בגברים שזלזלו בה, הטרידו אותה, התמסרו ביניהם עם כדורי פוטבול מעל הראש שלה כשצעדה במסדרונות ודאגו שתרוויח הרבה פחות כסף מהם, בזמן שהם לא מתקרבים ליכולות שלה.
היא הראשונה שהצמידה שמות לתמונות של נשים סקסיות: אל מקפירסון, פאולינה פוריצקובה וכריסטי ברינקלי אומרות בסרט שזה העניק להן אנושיות
אותם אף אחד לא זוכר היום, אבל ג׳ול קמפבל המציאה וערכה את גיליונות בגדי הים של המגזין ׳ספורטס אילוסטרייטד׳ מ־1965 עד 1996. בשיאו הגיע הגיליון השנתי הזה ל־70 מיליון איש, והכניס באופן קבוע יותר כסף מכל 51 הגיליונות השבועיים האחרים ביחד. על השערים שלו הופיעו בין היתר דוגמניות כמו כריסטי ברינקלי, אל מקפירסון, טיירה בנקס ושריל טיגס, שבזכותה הפכו מאלה שרק תעשיית האופנה הכירה לדוגמניות־העל הראשונות אי פעם. כמו פורצות דרך רבות אחרות, הייתה קמפבל אישה שנויה במחלוקת, אהובה ושנואה באותה מידה, נוכסה להיות גם אייקון פמיניסטי וגם מי שהחפיצה נשים.
היא התחילה בתיוק בארכיון
קמפבל נולדה בניו יורק וגדלה בתוך ימי השפל הגדול. כשמלחמת העולם השנייה הסתיימה, היא הייתה שייכת לגל הראשון של נשים שיצאו לעבודה. היא החלה למכור בחנויות יופי, אבל תמיד רצתה לעסוק באופנה והתקבלה לעבודה במגזין "גלאמור", שם תייקה בהתחלה כתבות בארכיון ומהר מאוד התקדמה להיות עורכת מדור האקססוריז. כשהוקם מגזין הספורט האיכותי הראשון, "ספורטס אילוסטרייטד", והברנז׳ה געשה, הצליחה קמפבל להשתלב בו ככתבת במדור הנשים המצומצם והמתוחם של המגזין.
קמפבל בחרה בנשים שחורות ולטיניות בתקופה שבה אפילו אישה ברונטית נחשבה לרעיון בעייתי בעולם הדוגמנות
החיים של קמפבל, ובדיעבד של עיתונות הבידור האמריקאית בכלל, השתנו עם מינויו של אנדרה לגואר לעורך "ספורטס אילוסטרייטד". הוא הפך אותו למגזין שהיה כתוב ברמה גבוהה ופנה גם לאנשים שקנו אותו כדי לקרוא טקסטים טובים, אפילו אם לא אהבו ספורט. יום אחד, בינואר 1964, קרא לגואר לקמפבל למשרד ושאל מה דעתה ״לנסוע למקום יפה ולשים בחורה יפה על השער״. בספרו "הזיכיון: היסטוריה של מגזין 'ספורטס אילוסטרייטד'“, כתב מייקל מק‘קיימברידג': ״לאחר שכל התהליך של המצאת גיליון בגדי הים נדון ופורק על ידי פמיניסטיות, סוציולוגים, מנויים ואוהדי ספורט, השאלה הרטורית של לגואר לקמפבל עדיין עומדת כדה־מיסטיפיקציה מושלמת של התהליך כולו“. לגואר באמת לא ראה בדמיונו את מה שיהפוך לגיליון בגדי הים, הוא רק רצה משהו שימלא את החלל התוכני של תחילת החורף השומם בספורט האמריקאי, בשנים שבהן הסופרבול עוד לא היה קיים. אבל ג׳ול קמפבל ראתה משהו אחר.
היא נסעה לקליפורניה ומצאה נערה בת 18 בשם סו פיטרסון, שהייתה רחוקה מלחיות האישה הרזה מאוד כפי שדרשה התקופה. פיטרסון נכנסה לבגד ים והופיעה על שער הגיליון של סוף ינואר. השמרנים באמריקה יצאו מדעתם, הליברלים שמחו, הפמיניסטיות התווכחו, ולגואר וקמפבל הבינו שעלו על משהו. קמפבל קבעה את הנוסחה למה שיהפוך לענקית הוצאה לאור ולזכיינית בפני עצמה: תצלומי חוף של נשים צעירות ויפות, שעם השנים לבשו פחות ופחות בגד ים.
אולי הצילום השנוי ביותר במחלוקת בתולדות גיליון בגדי הים, ששבר שיאים במספר מכתבי הקוראים וביטולי המנויים, הופיע ב־1978. בין דפי המגזין - לא בשער - הופיעה תמונה של שריל טיגס בבגד ים לבן חושף פטמות. זו הייתה תמונה חד־פעמית שצולמה באמזונס בברזיל וכמותה לא פורסמה עד אז בעיתון מיינסטרים. העורך הראשי של "ספורטס אילוסטרייטד" אז, רוי טרל, חשב שזה היה נועז מדי לשער, אבל כן פרסם את הצילום בעמודים הפנימיים. היו הפגנות מחוץ לבניין, קמפבל קיבלה איומי מוות. טיגס, שכבר הייתה דוגמנית מצליחה, הפכה למגה־סטאר וקמפבל לאחת העורכות המבוקשות ביותר בעסקי האופנה. בגד הים ההוא נמצא כעת באוסף הקבוע של מכון התלבושות במוזיאון המטרופוליטן לאמנות.
כל זה לא שינה את העובדה שהמיזם כולו נותר שנוי במחלוקת. "ככל שהחברה התקדמה והחלה לבחון לעומק מהו באמת סקסיזם ומהי באמת החפצה״, אמר מייקל מק‘קיימברידג', ״הרעיון של מגזין בגדי הים הפך לבעייתי יותר ויותר - לא רק עבור הקוראים אלא גם עבור צוות הכותבים. אני לא יכול להגיד עם כמה אנשים דיברתי שהיו גאים במגזין שעבדו בו 51 שבועות בשנה, והתביישו בשבוע אחד״.
היא הגנה על המצולמות
מי שלא התביישו היו הנשים שהצטלמו אליו. הן סמכו על קמפבל שתגן עליהן מפני דברים שהיא עצמה שמעה בראיונות. למשל: ״הגיליון הזה מוכר פי 40 מגיליון רגיל של 'ספורטס אילוסטרייטד', אבל את יודעת שזו לא אינטליגנציה שמוכרת אותו״. בסרט התיעודי "ספורטס אילוסטרייטד: במבט נשי", שאותו ביימה כלתה של קמפבל, ג׳יל (זמין לצפייה ב־yes VOD), מספרת קמפבל כי במשך שנים כל העורכים סביבה היו גברים, וכשהייתה מראה להם את צילומי בגדי הים, הם מילולית הזילו ריר. ״מראש הייתי מוציאה החוצה את הצילומים הכי קיצוניים כי ידעתי שזה מה שהם ירצו לבחור לעיתון ואני לא רציתי את זה״, היא נזכרת, ״הם תמיד חיכו שאצא מהחדר ויכולתי לשמוע את הקולות שהם עשו כשהביטו בתמונות. אלה גברים מבוגרים שהיו ילדים קטנים, אבל לי היה חשוב להגן על הבנות האלה״.
ההגנה לא הייתה קלה. חלק מהדוגמניות מספרות בסרט על הטרדות, עלבונות, נגיעות לא רצויות, ובמקרים חמורים יותר כמעט מקרי אונס והיתקלויות בג׳פרי אפשטיין. הן הסכימו לשלם את המחיר כי לא הייתה ברירה אחרת וכי קמפבל עברה את כל זה בעצמה.
קמפבל אומרת בסרט: "כשהייתי מראה לעורכים הגברים את התמונות, הייתי מוציאה מראש את הצילומים הקיצוניים, כי ידעתי שזה מה שהם יבחרו לעיתון ולא רציתי את זה״
בממלכה הקטנה שלה, היא ניסתה לעזור לדוגמניות ומעצבות ככל שיכלה. היא השתמשה בבגדי ים של מעצבות אלמוניות והייתה הראשונה שהצמידה שמות לתמונות של נשים סקסיות: פאולינה פוריצקובה, אל מקפירסון, שריל טיגס, קתי אירלנד וכריסטי ברינקלי אומרות בסרט שהאקט הפשוט הזה גם העניק להן אנושיות וגם הפך אותן לסלבריטאיות. למעשה, כך נולדה הסופר־מודל המודרנית. קמפבל גם בחרה בנשים שחורות ולטיניות בתקופה שבה אפילו אישה ברונטית נחשבה לרעיון בעייתי בעולם הדוגמנות. ״כשג׳ול אמרה לי שאהיה על שער המגזין, ידעתי שמאותו רגע כל אמריקה תכיר אותי״, אומרת בסרט טיירה בנקס.
קמפבל פרשה לגמלאות ב־1996, לאחר 31 שנות שלטון במיזם שעד 2013 הגיע להכנסות של מיליארד דולר. בשלב הזה היא כבר הפסיקה לקבל איומים וגידופים. ״לפעמים אני תוהה מה אני עושה לא בסדר שלא מגיעים יותר מכתבי קללות״, אמרה בראיון הפרישה.
