המלחמה עם איראן הסתיימה, ואם חשבתי שיהיה לי רגע לנוח, להתאושש ולהבין מה קרה – הרי שהתבדיתי. מהרגע שבו הוכרזה הפסקת האש, ההתנהלות בבית הפכה דומה לזו של איראן־ישראל, הווה אומר ויכוחים ביני ובין המתבגר (15) על כל דבר אפשרי (שעות חזרה, חברים, בילויים ועוד). היו ימים שבהם הרגשתי שאם אני אגיד "לבן", המתבגר יגיד "שחור", סתם בשביל החוויה.
כסטודנטית בתוכנית לניהול ויישוב סכסוכים ומשא ומתן באוניברסיטת בר־אילן, שאלתי את עצמי מה יקרה אם בשבוע הקרוב אוותר על הוויכוחים ואנהל עם המתבגר משא ומתן לפי כל הכללים שלמדתי. האם זה יפתור את המריבות והעימותים בבית, ויהפוך את החיים של כולנו לקלים יותר או שאולי דווקא יקשה על שני הצדדים? להלן התוצאות.
לקחתי נשימה עמוקה, והסברתי לו את העמדה שלי. הוא מבחינתו הסביר את שלו, ולאחר מכן הצלחנו לסכם על פתרון כולל
יום 1 לניסוי
צלצול טלפון קטע את מחשבותיי: "אמא, מה קורה?", המתבגר צעק בהתלהבות, "שלחתי לך מיליון ווטסאפים, הכול טוב? אני מביא חברים", הבטתי בטלפון וראיתי עשרות ווטסאפים שאיכשהו חמקו משדה הראייה שלי. "כן, עובדת", הסברתי תוך שאני מנסה להבין איך זה שהילד ערני כל כך בעשר בבוקר. אני לא זוכרת שבימי הלימודים האדרנלין הזה היה נוכח. "אז אנחנו עוד מעט באים, טוב?". בלית ברירה אישרתי והמשכתי לעבוד.
רבע שעה לאחר מכן המתבגר דפק בדלת, ועמו חבורת ילדים צוהלת ורעשנית. הם התמקמו בחצר, ואני חזרתי לחדר, וניסיתי להתרכז אך ללא הצלחה. בסופו של דבר, סימסתי לו שאם הרעש יימשך ככה הם ייאלצו ללכת. חצי שעה לאחר מכן קראתי לו והסברתי בעצבנות שהם חייבים ללכת, עכשיו. המתבגר מבחינתו התווכח והסביר לי: "לא נעים לי להגיד להם ללכת, הם רק הגיעו". הבטתי בו בכעס ואז נזכרתי בניסוי. לקחתי נשימה עמוקה, והסברתי לו את העמדה שלי. הוא מבחינתו הסביר את שלו, ולאחר מכן הצלחנו לסכם על פתרון כולל: בעוד חצי שעה כולם, כולל המתבגר שלי, עוברים למקום אחר.
יום 2 לניסוי
הילד קם בצהריים, התיישב בחדרו, יצא לאימון והתנהל באופן שגרתי. בסביבות תשע וחצי בערב, בעודי שרועה על הספה גמורה מעייפות, הילד יצא מחדרו רענן ואנרגטי, כשהוא מדיף ריח בושם רענן. "אני הולך", הוא אמר. "טוב, תחזור באחת", נאנחתי, והרגשתי שאני ממש אמא זורמת. המתבגר הביט בי מזועזע, וניסה להסביר שהחופש הגדול התחיל, ולא רק זה אלא שהיום יש מסיבה של חבר, ואין סיכוי שהוא יוכל לחזור לפני הבוקר. אני מבחינתי הסברתי לו שהוא רק בן 15, ושעם כל הכבוד הוא לא יחזור ממסיבות בבוקר.
2 צפייה בגלריה
המתבגר ישן? כשהוא יתעורר, זמנו אותו לשיחה
(צילום: Shutterstock/ASAP Creative, aerophoto )
הוויכוח התלהט ואני נזכרתי בתיאוריה של יורי ופישר מ־1981 על כך שעלינו להפריד בין האנשים לבעיה ולהתמקד באינטרסים ולא בעמדות. הושבתי את המתבגר לשיחה צפופה, ובמקום לומר לו: "די, נמאס לי, אתה תמיד מתווכח", כל אחד מאיתנו הסביר את הסיבות שמאחורי הגישה שלו. בסופו של דבר מצאנו פשרה חד־פעמית: הילד יחזור באמצע הלילה, עם הסעה מאורגנת.
יום 3 לניסוי
המתבגר שוב שלח לי ווטסאפ באמצע היום: "הולך להסתפר, תאספי אותי?", השבתי באגודל מורם. חצי שעה לאחר מכן יצאתי לדרכי. חיכיתי באוטו עשר דקות, וכשנגמרה לי הסבלנות (בימים אלה זה קורה די מהר), צלצלתי אליו ואמרתי לו שיצא כבר החוצה. "אני בחוץ, איפה את?", הוא אמר. ואז הבנתי שהוא בעצם החליף ספר, והספר החדש שלו נמצא בעיר אחרת. הוא מבחינתו טען שהוא אמר לי, וכנראה שכחתי, ואני טענתי שאין מצב (למרות שבתקופה הזו, אני מודה שהכול אפשרי) ושעוד יותר אין מצב שבשעת העומס הזאת אני נוסעת לעיר אחרת.
הפעם לא היה בינינו ויכוח אלא בעיקר שתיקה רועמת. ואז המתבגר הציע שיחזור ברכבת, ואני אישרתי. הבנתי שאם אני לא רוצה לנסוע בעצמי, לפי כללי ניהול משא ומתן כדאי למצוא לבעיה פתרון מעשי, יצירתי ובעיקר לגלות גמישות.
תוך כך, באותו יום הבת הבוגרת הגיעה מביתה כדי לקחת מזוודות ותיקים לטיסה שהיא ציפתה לה זמן רב. רגע לאחר שהיא יצאה מפתח הדלת קלטתי דבר מוזר – הכלב שלה נשאר אצלנו. צלצלתי אליה במהירות, ואמרתי לה שהיא שכחה משהו. "לא נראה לי, לקחתי את כל המזוודות", ציינה בביטחון. "שכחת פה את הכלב שלך", הסברתי. "אה, חשבתי שזה ברור שהוא יישאר אצלכם", היא אמרה, ואני הסברתי לה ששום דבר לא ברור ושאף אחד לא דיבר על זה.
בשלב הזה היא עשתה סיבוב פרסה, וחזרה אלינו הביתה. היא התיישבה בסלון וניסתה להסביר את העמדה שלה. אני, לעומת זאת, נזכרתי בתיאוריה לניהול מו"מ המדברת על חשיבות תוצאות העימות לעומת חשיבות ניהול הקשר: עד כמה חשוב לך לשמור על קשר עם מי שאתה מתווכח איתו לעומת התוצאה? משהו בסגנון: האם אתה רוצה להיות צודק או חכם? בסופו של דבר סיכמנו שהכלב יהיה אצלנו יומיים, ולאחר מכן חברה תיקח אותו.
אני לא זוכרת שכשאני הייתי ילדה ההורים שלי נהגו להעמיד את הכול לדיון
יום 4 לניסוי
המתבגר שלח לי ווטסאפ: "ים". ניסיתי להבין מה זה אומר, ומהר מאוד התברר שכל החברים הולכים לים. כשניסיתי לברר עם מי הוא הולך, איך הוא מגיע וכמה זמן הוא יהיה שם – הבנתי את גודל הבעיה. הילד תכנן לעצמו יום כיף עם חברים בתל אביב, מהצהריים עד הלילה, כולל ביקור בשוק הכרמל, ואני הבנתי שזה מלחיץ אותי. הדבר הראשון שהתחשק לי לעשות היה להגיד לו: "אתה לא נוסע", ולשאלה "למה?", לענות: "ככה, כי אני אמרתי!". מה רע בזה? חשבתי. למה לא לגדל את הילדים כמו שגידלו אותנו? אני לא זוכרת שכשאני הייתי ילדה ההורים שלי נהגו להעמיד את הכול לדיון. בכלל, נראה לי שההורים של הדור שלי פחות התעניינו בכישורים שלנו כחברי כנסת עתידיים, ושמו יותר דגש על משמעת וכללים. מה הלחץ הזה לפתח ילדים עם כישורים חובקי עולם? חשבתי, למה אני צריכה לעשות כזה מאמץ להתאים את עצמי לילד?
ככל שחשבתי על כך יותר, כך הבנתי שזה לא עניין אישי אלא חברתי, תרבותי, פסיכולוגי. כיום הילדים נמצאים במרכז, וכחלק מההכנה שלהם לחיים עלינו ללמד אותם לדעת להבין ולהסביר לא רק את הצרכים והעמדות שלהם, אלא גם לשמוע ולהבין את הצרכים והעמדות של אחרים, לנהל פשרה ולהיות שלמים איתה גם אם הם לא קיבלו בסוף בדיוק את מה שהם רצו. הפעם הבנתי שאני צריכה להתעלות על הפחדים והחששות שלי, ולשחרר. הילד, מנגד, צריך להבין את המצב ולשלוח אליי ווטסאפ כל כמה זמן, סתם כדי להראות שהכול בסדר.
מסקנות בתום שבוע
אני חייבת לציין שסיימתי את הניסוי הזה מותשת למדי. הבנתי שניהול מו"מ הוא אמנם דבר נכון, במיוחד בתקופה הזאת ובעיקר אל מול המתבגרים, אבל לא על כל דבר כדאי לנהל מו"מ. לכן, מה שכדאי לעשות בתקופה הזאת זה קודם כול להושיב את המתבגר לשיחה כדי לתאם ציפיות ולקבוע כללים כבר עכשיו, בהקשר ללוחות זמנים, חברים, בילויים, תקציב ועוד. אם בכל זאת ישנם עימותים, אין ספק שניהול מו"מ היא שיטה שבהחלט עוזרת לשיח ולתחושה טובה של המשתתפים. אבל בינינו, מדי פעם אפשר גם לעצור הכול ולהגיד: "מה זה למה? כי אני אמרתי!".
בחרו את המלחמות שלכם
איך מנהלים משא ומתן, בעיקר בחופש הגדול
- שיחת תיאום ציפיות. להסביר לילד שעם כל הכבוד לחופש הגדול, אנחנו, ההורים, עדיין צריכים לקום בבוקר לעבודה ולנהל שגרה. מצד שני, להקשיב גם לרצונות שלו ולצורך שלו ליהנות מהחופש.
- להפריד בין המתבגר לבעיה, להתמקד באינטרסים ולא בעמדות. הרעיון הוא לא להיכנס לדפוס של האשמות והטחות: "אתה תמיד מתווכח", "אתה אף פעם לא מקשיב לי", אלא לנסות להבין כל מקרה לגופו. מומלץ לבדוק מהם הצרכים של הילד, למה זה חשוב לו, מה הצרכים שלכם וכיצד אפשר לבוא זה לקראת זה.
- לבחור את המלחמות שלכם. לא על הכול אפשר להתווכח ולנהל דיון, בטח לא כשהילדים בגיל ההתבגרות. כחלק מהגיל הזה הם נלחמים על העצמאות והנפרדות שלהם. לכן, עדיף שתבחרו שניים־שלושה נושאים שחשובים לכם, ועליהם תלחמו.
- לגלות יצירתיות, סבלנות וגמישות. זכרו כי לא לכל משבר יש תשובה מהירה. לעתים צריך לעצור לרגע, לנשום עמוק ולנסות למצוא פתרון שמתאים לסיטואציה. לפעמים הוא יהיה גורף ולפעמים חד־פעמי שמתאים רק לאותו הרגע.
- הכותבת היא חוקרת תרבות הילד והנוער, מנכ"לית פורטל "עשר פלוס" להורים ומחברת ספר ההורות "שוקולד לארוחת בוקר – ניסויים משפחתיים" (2024)
