דיצה אור, אמו של החטוף אבינתן אור, חזרה מסבב פגישות בארצות הברית ובאנגליה, שבמהלכו קיבלה אות חיים ראשון מבנה אחרי 523 ימים בשבי. "אני לא יודעת מה מצבו, אני יודעת רק להגיד שהוא חי", היא אומרת. "כדי לשמור עליו לא אמרו לי ממי הגיע המסר, מה מצבו ואיפה הוא מוחזק. אני מבינה את זה, יש לי אמון במערכת. זאת ידיעה בהחלט משמחת, אבל גם לפני שקיבלתי אות חיים הייתה לי תחושה פנימית שאבינתן חי, הרגשתי אותו".
עם החזרה ללחימה בעזה, נועה ארגמני, בת זוגו, פרסמה אייקון של לב שבור. מה התחושות שלך?
"בשלב זה אני רק מתפללת שיחזרו כולם הביתה בשלום. השם ישמור וינצור את כל חיילינו היקרים ואת כל החטופים. נועה עושה עבודה מדהימה ותרמה המון למאבק שלנו. כששואלים אותי בראיונות מה אני רוצה להגיד לו, דבר ראשון אני אומרת לו שנועה בבית, מוגנת, בריאה ושלמה, והיא נלחמת עליו ומחכה לו. הלוואי שזה יגיע אליו".
איך נודע לך שנועה ואבינתן נחטפו?
"עשיתי חג בירושלים אצל אמא שלי ולא פתחנו טלפון. בצהריים היו דפיקות בדלת, ואני לא יודעת למה היה לי ברור שאני לא פותחת ולא נותנת למה שזה לא יהיה להיכנס לחיים שלי. הגיעו שני ילדיי עם הפסיכולוג של המועצה, וישר הבנתי. שאלתי 'מי מהם?', והם אמרו שיש סרטון שנועה ואבינתן נחטפו. לא היה לי אומץ לראות, שמתי ידיים על העיניים והצצתי דרך האצבעות".
ידעת שהם נוסעים למסיבה הזאת?
"לא ידעתי, והאמת שגם הם לא ידעו. זו הייתה החלטה של הרגע האחרון, רק בארבע וחצי בבוקר הם הגיעו לשם, שעתיים לפני שהגיהינום נפתח. חברים שלו, שחזרו מהמסיבה, אמרו לי שהיו לו הזדמנויות לברוח, אבל הוא בחר להישאר עם נועה. אחלה גבר שבעולם. הוא היה בתקופה הכי טובה בחיים שלו, אישית ומקצועית. הוא עבד כמהנדס חשמל בחברת 'אנבידיה' והייתה לו אהבה גדולה עם נועה".
"כהורים של חטופים אנחנו לא מבינים במדיניות ובצבא, וברור שאנחנו לא אובייקטיביים. לפי ההלכה, במצב שלנו צריך להרחיק אותנו ממקבלי ההחלטות"
איך הרגשת כשראית את החטופים של שלב א' חוזרים הביתה?
"רגשות מעורבים, אפילו הפוכים. שמחה גדולה על כל חטוף שחוזר ועצב שאבינתן עוד שם. ככל שעושים הסכמים בשיטת הסלמי, ישראל מוותרת על מנופי לחץ ונשאר פחות מה לתת בתמורה. כל עסקה כזאת היא הפקרה, ואבינתן עבר חמש־שש הפקרות, והשם שלו מעולם לא היה על השולחן".
ובכל זאת את עדיין חברה ב"פורום תקווה", שנותן גיבוי מוחלט לראש הממשלה.
"יש גוונים בתוך הפורום, לא כולם מחזיקים באותה דעה. כהורים של חטופים אנחנו לא מבינים במדיניות ובצבא, וברור שאנחנו לא אובייקטיביים. לפי ההלכה, במצב שלנו צריך להרחיק אותנו ממקבלי ההחלטות".
לכן שמרתם בהתחלה על פרופיל נמוך מול התקשורת?
"זה לא היה מהלך מחושב, נפל עלינו פיצוץ אדיר, היינו בהדף נוראי, ולקח לנו זמן לאסוף את עצמנו. אנחנו נשברים בכל פעם מחדש, אנחנו כבר לא שבורים, אנחנו אבקה. ככל שהזמן עבר למדתי לנשום בהדרגה, ועדיין קשה לי. זה לא בטבע שלי להיות בתקשורת, אבל כולנו חייבים לדבר כל הזמן על החטופים, עד שהאחרון חוזר".
במה עסקת עד ה־7 באוקטובר?
"עד אז הייתי דיצה אור, מטפלת ומרצה לפסיכולוגיה יהודית על בסיס הקבלה, ומאז אני רק אמא של אבינתן".
מה העצה הכי טובה שקיבלת?
"תשמרי על המשפחה, גם הילדים האחרים צריכים אותך".
