סיפור העלייה של יעל צ'מיידס (40) מרעננה, מעצבת בחברת התוכנה PTC, נשואה לליסנדרו ואם לשלושה (8, 5, שנה).
משפחה ציונית: "נולדתי בבואנוס איירס למשפחה יהודית־ציונית, הלכתי לבית ספר יהודי ולתנועת נוער יהודית. הוריי חלמו על עלייה, אבל אמא שלי לא רצתה לעזוב את הוריה. מאז ומתמיד שמעתי על ישראל וגדלתי בידיעה שזה המקום היחיד בעולם שיפתח את הידיים כדי לקבל אותי. בגיל 18 ביקרתי בארץ בפעם הראשונה במסגרת 'תגלית', וכשהמטוס נחת בכיתי מהתרגשות".
אהבה: "אחרי התיכון למדתי עיצוב תעשייתי באוניברסיטה והתחלתי לחשוב על עלייה, אבל אחי עזב את ארגנטינה ולא רציתי להשאיר את הוריי לבד. במהלך התואר כבר התחלתי לעבוד במקצוע: עבדתי בחברה שעיצבה את רוב החנויות של המותג 'נייקי' באמריקה הלטינית. היו לי רגשות אשמה על כך שאני לא עולה ארצה, וחשבתי שפספסתי את הרכבת. בסיום הלימודים הכרתי את ליסנדרו, שכמוני חלם לעלות לישראל וכמוני חשש להשאיר את הוריו לבד. התחתנו כשהייתי בת 30 ובהמשך נעשינו הורים לשניים".
מחשבות על עלייה: "בתקופת הקורונה היה בארגנטינה סגר ארוך מאוד, כמעט שנה שלמה, והילדים לא הלכו למסגרות. השווינו את המצב לישראל ודמיינו עתיד טוב יותר לילדים שלנו. יום אחד ליסנדרו אמר: 'אם אנחנו בבית עם הילדים ומצליחים לעשות הכול בלי עזרה, בואי נעשה את אותו דבר בישראל'. התנצלנו בפני ההורים שלנו וביקשנו שיעלו בעקבותינו. בגלל הקורונה לא יכולנו להיפרד מכולם כמו שצריך, וזה היה קשה".
התאקלמות: "במרץ 2021 הגענו ארצה. התחלנו ללמוד באולפן, וליסנדרו מצא עבודה כמתכנת. אחרי שסיימתי אולפן, המשכתי לקורס חוויית משתמש. חודש אחרי שסיימתי, מצאתי עבודה ואני עדיין עובדת באותה חברה. הקטע הביורוקרטי היה הכי קשה. הלכנו רק שנינו לסניף בנק כדי לפתוח חשבון, והיינו צריכים לפענח בעצמנו מה כתוב בכל הטפסים. פחדנו שאם נעשה טעות נסתבך, אז קראנו את כל האותיות הקטנות. זה לקח לנו שש שעות".
פדיחות בעברית: "בפעם הראשונה שעשיתי קניות בסופר, ראיתי מלח לימון במדף התבלינים וחשבתי שזה מלח בטעם לימון. הכנתי עם זה פסטה לילדים וזה היה בלתי אכיל. כשהבת שלי הייתה בטרום־חובה, דיברתי עם חבר שלה בטעות בלשון נקבה. הוא כמעט בכה, והייתי צריכה להרגיע אותו ולהתנצל. קרה גם שהשתמשתי בפועל גמר בלי לדעת שיש לזה משמעות סקסואלית ואנשים הסתכלו עליי במבט משונה".
2 צפייה בגלריה
בילדותה בארגנטינה."עלינו בתקופת הקורונה ולא יכולנו להיפרד מכולם כמו שצריך"
(צילום: אלבום פרטי)
7 באוקטובר: "כשפרצה המלחמה חשבנו לטוס לארגנטינה לכמה זמן, אבל אז החלטנו: לא ינצחו אותנו, לא נלך לשום מקום. ליסנדרו רצה לתרום והקים עם חברים ממוצא לטיני את 'סיירת מנגל', ומאז הם עושים על האש לחיילים. אני בישלתי לחיילים, והילדים ציירו להם ציורים. בתקופת המלחמה התחלנו להבין את הראש של הצברים - יש לכם קוצים, אבל בפנים אתם מתוקים. צריך להגיע לחלק המתוק כדי שיהיה נעים יותר ביחד.
"לפני שנה נולדה לנו בת, צברית ראשונה במשפחה. לא פעם שואלים אותי: 'למה עלית ארצה?', ואני עונה: 'זו המדינה שלי, פה אני צריכה להיות'".
השאלון:
איזה הרגל ארגנטינאי כדאי לישראלים לאמץ?
"לשתות מאטה, גם טעים וגם יש בזה קטע יפה של שיתוף".
למה את הכי מתגעגעת בארגנטינה?
"למשפחה, לחברים ולגלידה ארגנטינאית, שהיא הכי טובה בעולם".
למה לא תצליחי להתרגל כאן?
"לכך שאנשים צועקים אחד על השני".
מה המקום האהוב עלייך בארץ?
"ירושלים, ובייחוד העיר העתיקה".
