יום הזיכרון הלאומי לחללי מלחמת חרבות ברזל. החטופים החיים חזרו, אך המלחמה טרם הסתיימה בפועל. רבים מחיילי הסדיר, הקבע ובעיקר המילואים עדיין מחרפים את נפשם במערכה, ומשפחותיהם נושאות בנטל ההיעדרות הארוכה, הדאגה והחרדה לשלום יקיריהן. נגה הילה מותנה, אשת מילואימניק קרבי, לא "התרגלה", ומבקשת גם מאיתנו להתחיל למחוק מהלקסיקון את הקלישאות המבאסות, ולנסות להבין מה באמת עובר על המשפחות בחזית העורף.
מותנה, אמא לשלושה (11, 9, 4) ומדריכת הורים, שכתבה את ספר הילדים "אמא, עד מתי?" ותוכנית לימודים לפיתוח החוסן הרגשי של ילדים, אומרת שאחרי שנתיים כבר קשה מאוד לכולם להכיל. משפחות המילואים וגם הסביבה שלהן מתקשות להכיל את הקושי.
מה היית רוצה שיקרה?
"כאשר מתעניינים בשלומנו או רוצים לעזור, יש משפטים שלוחצים בדיוק על הנקודות הכואבות. אני מבינה שמי שלא שם, לא תמיד יודע מה להגיד או איך לעזור. יש לו כוונות טובות, אבל אנחנו לא תמיד יכולות למצוא משאבים לחשוב על הכוונה הטובה של האחר. יש המון טריגרים שרק מי שחי את המציאות הזאת יכול להבין: את המתח הזה לאורך מאות ימים, את החרדה מהדפיקה בדלת, את ההתמודדות שלנו לאורך זמן כמשפחה מגויסת".
ביקשנו ממותנה, שבן זוגה מ"כ בחטיבת אלכסנדרוני, לערוך למעננו רשימה של משפטים טריגריים. כולם רלוונטיים לבנות ובני הזוג של אנשי המילואים והקבע, להורים לחיילים ולבנות ובני זוג של חיילים צעירים, שמחכות ומחכים יותר מדי זמן להתחיל את החיים המשותפים. ושישובו כולם בשלום ובמהרה, אמן.
אם את צריכה משהו, תגידי.
"לפעמים נדמה שזה סתם משפט שמשאיר את הצד השני בתחושה שהוא עשה משהו, ורוב הסיכויים שלא נבקש כשנצטרך", אומרת מותנה. במקום זה תציעו עזרה קונקרטית: למשל, תתקשרו כשאתם בסופרמרקט ותשאלו אם צריך משהו; כשיש יום הולדת לילד מהכיתה תציעו טרמפ לילדים שלנו; תתעניינו מה קורה איתנו בסופ"ש ואולי תזמינו אותנו לארוחת שישי או לערב חג; תגידו: 'אנחנו מכינים לכם ארוחת צהריים, אתם אוהבים קציצות?'. אל תחכו שנבקש!".
אני ממש מבינה אותך, גם בעלי חוזר מאוחר מהעבודה וטס הרבה לחו"ל.
"לא. עזה, לבנון או סוריה זה לא חו"ל, וזו לא דרגת החרדה שאנחנו נמצאות בה. ולחזור מאוחר זה לא כמו להיכנס כל כך הרבה לילות לבד למיטה. במקום זה תגידו: 'אני לא יודעת איך את עושה את זה! אני אפילו לא יכולה לדמיין מה את עוברת! הדבר הכי קרוב שאני יכולה לדמיין למה שאת עוברת זה כשבעלי טס לחו"ל'. כולם נופלים בהשלכה. תהיו בענווה. תצטרפו לקושי שלנו, אל תנסו להזדהות איתנו כי המציאות שלכם זו לא המציאות שלנו. ותביאו חיבוק".
את לביאה/ חזקה/ אלופה/ השראה.
"נמאס לנו לשמוע את זה! במקום זה תגידו: 'בטח נמאס לך להיות לביאה'. תבינו את המיאוס שלנו מהמונחים הלעוסים האלה, את הקושי, את השחיקה. לא בא לנו להיות השראה, בא לנו שבני הזוג שלנו יהיו בבית".
הוא הוקפץ?
נראה שיש כוונה חיובית מאחורי השאלה, רק רוצים להתעניין מה איתנו. אבל כשזה הדבר שאנחנו הכי מוטרדות ממנו, זו שאלה שיכולה להקפיץ את הלב. במקום זה תגידו: 'אני יודעת שהמצב קצת מתחמם.אם מקפיצים את בעלך, רציתי להזכיר לך שאני פה'".
לפחות...
"כל משפט שמתחיל במילה 'לפחות' מקטין את התחושות שלנו: 'לפחות הוא לא בעזה' (כשהוא בסוריה); 'לפחות אין לכם ילדים' (כשאת עדיין לא אמא) או: 'לפחות יש לך ילדים שיסיחו את דעתך' (כשאת אמא); 'לפחות הוא היה בבית בשבת'. ואם הוא חזר הפוך? ואם הילדים ברגרסיה? ואם אנחנו צריכים שוב להתמודד עם פרידה בעוד 24 שעות? 'לפחות' ו'תגידי תודה' אלה שני טריגרים קשים, כי הם מבטלים את הקושי ומצמצמים את החוויה של הצד השני. במקום זה תגידו: 'אני לא יכולה להבין עם מה את מתמודדת'".
למה נתת לו ללכת? תציבי לו אולטימטום! אין מישהו אחר שילך במקומו?
"כשאתה נמצא עם אנשים כל כך הרבה זמן במצבים מסכני חיים, אתה לא נוטש אותם. מי שלא חי את זה, לא מבין. גם בין הנשים נוצרה אחווה חזקה, אנחנו כבר משפחה. אז למה אחותי לנשק צריכה להתמודד עם זה ואני אגיד לא רוצה?! במקום זה תגידו: 'כל הכבוד שאפשרת לו, זה לא מובן מאליו, לא כל אחת הייתה מצליחה'; הלוואי שהיה מישהו אחר שילך במקומו! אולי היה לנו יותר זמן לנשום בין הסבבים".
בטח כבר התרגלתם.
"לא, לא התרגלנו, רק נשחקנו! בכל פעם שהוא בבית יש מתח מההקפצה הבאה. במקום זה תגידו: 'איך את מצליחה להחזיק את עצמך כל כך הרבה זמן? זה בטח ממש שוחק'. כשאומרים את זה ככה, זה נשמע יותר מכיל, מבין ומחבק. זה הפידבק שאנחנו רוצות לקבל מהסביבה, שאנחנו עושות משהו גדול".
