"אמא, תראי איך אני רוכבת", היא קראה. "כן, אני רואה. נהדר!", זייפתי חיוך וגייסתי את הטון הכי מתלהב שיכולתי. בפנים הייתי שבורה, מרוסקת ומלאת רגשות אשם. הבת שלי הייתה בת חמש. היא בדיוק למדה לרכוב על אופניים בלי גלגלי עזר ויצאנו לגינה. אבל במקום להתמקד בה, להתגאות ולהתרגש מהרגע, הייתי טרודה בעיקר במחשבות עליו.
"שנים חלמת להיות אמא", נזפתי בעצמי. "יש לך את הילדה הכי מדהימה בעולם, ובמקום ליהנות איתה, את עסוקה בגבר ששבר לך את הלב? ובכלל, איך לעזאזל זה קרה? הלב שלי לא אמור להיות כבר חסין לכל השיט הזה? אחרי הכול, הספקתי לעבור גירושים, אז מה פתאום אני מרגישה בדידות ועצבות נוראית בגלל מישהו שבקושי הייתי איתו שנה?".
אומרים שגירושים הם אחד משלושת המשברים הכי קשים בחיים, לצד מוות של אדם קרוב ופיטורים. למען האמת? לא תמיד. כשגירושים נעשים בהסכמה ובצורה הדדית, לרוב הפרידה מגיעה אחרי תקופה ארוכה של הכנה. ואז, כשזה קורה, קיימת אפילו תחושת הקלה.
זה עדיין כואב, כמובן. יש אבל כבד על התא המשפחתי שהתפרק, קושי להתרגל לשגרה החדשה, אבל דווקא הלב מצליח לתפקד בכל הסחרחרה הזו בתור המבוגר האחראי, שדואג ששאר חלקי הגוף ימשיכו לתפקד כמו שצריך: שהעיניים ייפקחו בבוקר, שהרגליים יישאו אותך למקלחת, שהידיים יכינו סנדוויצ'ים לילדים, שהראש ילך לעבודה.
אבל פרידה בפרק ב'? בעיקר כשהיא מתרחשת כשהאהבה והתשוקה עוד בשיאן? זה כבר סיפור אחר. הלב, שכבר שנים לא הרגיש ככה, לא בנוי לשבר הזה. מבחוץ את אולי אישה בת 40 פלוס, אבל מבפנים את מרגישה כמו נערה בת 16 שרק רוצה להישאר מתחת לשמיכה ולהקשיב לשירים של בוני טיילר.
והכי גרוע, את לא באמת בת 16. אין לך פריבילגיה להתרסק. את חייבת לקום בבוקר, לפרנס, לתפקד, להיות אמא. ולא פחות גרוע: כבר אי אפשר לנחם אותך ש"כל העתיד עוד לפנייך" ו"יש הרבים דגים בים". כי נו, באמת, על מי בדיוק עובדים פה? כמה דגי זהב פנויים עוד נותרו בשלב הזה של החיים?
נזכרתי בכל זה כשפגשתי השבוע את שכנתי הגרושה. היא בדיוק יצאה מפרק ב' שהתחיל כמו סרט מ"הולמרק" ונגמר כמו פרק ב"אבודים". בעיניים דומעות סיפרה כמה קשה לה, בעיקר בסופי שבוע כשהילדים לא איתה, אז הריקנות משתלטת. "בחיים לא כאב לי ככה", לחשה בבכי. "אפילו לא אחרי שהתגרשתי".
ואני, שהבנתי בדיוק על היא מדברת, שיתפתי אותה במקרה שלי, ואיך אחרי חודשים של פנטזיות שהוא עוד יתקשר, של סטוקינג בלתי פוסק בפייסבוק שלו, החלטתי יום אחד לדמיין שהוא מת! לא כי חלילה זה מה שאיחלתי לו, אלא כי זו הדרך היחידה להסביר לעצמי למה הוא לא איתי ולמה הוא גם לא יהיה. וגם לא דמיינתי שנפל לו פטיש על הראש או שדרסה אותו משאית. יותר מוות טבעי כזה. פשוט. כי זה אולי הפלוס היחיד באהבה בפרק ב' - בשלב הזה של החיים זה לא מרגיש מופרך כל כך. לצערי גם זה לא עבד, בסוף גיליתי שהדבר היחיד שמרפא הוא הזמן. ונכון, קשה להבטיח שבעתיד יהיו עוד דגי זהב שיתאימו לאקווריום שלך, אבל לפעמים החיים מפתיעים, ואולי תגלי יום אחד שאפילו טוב לך יותר עם דג ליצן. לפחות יהיה מצחיק.
