אחרי שלושה חודשי זוגיות, חברתו הגרושה של חברי הגרוש, החליטה שהגיע הרגע להכיר לו את בנותיה (13 ו־11). הוא הגיע נרגש, מחויך, מוכן לכבוש אותן בקסמיו.
"נעים מאוד", אמר להן בעיניים טובות. הן נתנו לו סייד־אייז. "אני שמח מאוד להכיר אתכן", חייך. הן נעמדו בצד, התלחששו וצחקקו.
"חכה רגע", אמרה לו זוגתו וניגשה אליהן ללחישה דחופה. מיד לאחר מכן ניגשה אליו הבת הגדולה ושאלה אותו אם הוא רוצה קפה. "בטח, אשמח מאוד", הוא זרח. בראשו כבר אמר לעצמו: "הנה, הקרח נשבר. הן רק היו נבוכות, אבל ברור שהן מתוקות. בכל זאת, הבנות של אמא שלהן". הבנות הגישו לו את הקפה, הוא הודה להן ולקח לגימה. ואז ירק מיד. במקום סוכר הן שמו לו מלח. בכוונה.
הוא השתעל ומחה את שפתיו. לא יכול להיות. הן לא באמת עשו את זה. הוא הסתכל על הבנות, ידיהן שלובות על החזה, עיני חתול מרוצות. שיט. הן באמת עשו את זה. הוא כבר התחיל לדמיין את העתיד: זה רק הסיפתח? האם מעכשיו כל מפגש איתן יהיה "מתובל" בהפתעות? ומה יקרה כשיגיע הרגע להפגיש אותן עם שני הבנים המלאכים שלו - פרפרי שלום ענוגים? הן יטרפו אותם בלי מלח. או במקרה שלהן - עם הרבה מלח. ובעיקר, הוא הבין דבר חשוב: זוגיות זה אף פעם לא דבר פשוט, אבל זוגיות בפרק ב' - זה לא פשוט פלוס. לא מספיק לכבוש רק את הפרטנר. בשלב מסוים צריך לכבוש גם את ילדיו. ובעוד שלפעמים זה עובר חלק וגם הילדים מתאהבים, במקרים רבים מדובר במסלול מכשולים שלא תמיד מובטח בסופו ניצחון.
לראיה: מכר שלי נמצא כעת בהליכי גירושים מרעיה מספר שתיים. כשהכירו, היא הייתה רווקה והוא אב לבת 12. מהרגע הראשון הן לא הסתדרו, אבל הוא היה בטוח שהזמן יעשה את שלו. ובאמת, הזמן עשה את שלו - רק לכיוון ההפוך. השתיקה נהפכה לעקיצות, העקיצות לריבים, והריבים לתחרות של מי תוציא אותו מדעתו קודם.
אשתו החדשה לא אהבה שהבת שלו רואה בשידת האיפור שלה תחנת דוגמיות חינמיות בסופר־פארם, הבת לא אהבה שהאישה החדשה רואה בבית שלה ושל אביה תחנה סופית, והוא בעיקר לא אהב ששני אנשים שהוא כל כך אוהב מתנהלים כמו שני דיירים יריבים ב"האח הגדול". עד שבסוף הוא הבין שגם כאן זה יהיה חייב להיגמר בהדחה. הקולות שלו בלב הצביעו - הם רוצים בבית את הבת.
מנגד, יש סיפורים קיצוניים יותר. זוג חברים סיפר לי על חברתם שעברה לגור עם בעלה החדש יחד עם הילדים שלה ושלו. אחרי שבנותיה לא הפסיקו למרר את חייו של הבעל וילדיו, היא שלחה אותן לגור עם אביהן, ומאז הקשר בינה וביניהן נותק. בינתיים חברי מהפתיח החליט לנסות לתת עוד צ'אנס לבנות של חברתו, תוך שהוא תוהה: להמשיך לשחק אותה קוּל בתקווה שלא ינצלו את זה? לזרום אבל להימנע ממשקאות חשודים בעתיד? או שעדיף כבר לקום ולברוח לפני שהן עוברות ל"רעלים" מתוחכמים יותר?
לשמחתי, באופן אישי לפחות, מאז גירושיי הבת שלי זכתה להכיר רק שני בני זוג רציניים שהיו לי, והיא התנהגה כמו נסיכה למופת. כי היא באמת הבת של אמא שלה. יודעת שלא מבזבזים סתם מלח על מתיחות קטנוניות - אמא צריכה אותו לסלט.
