למרות שזה מרגיש כמו סיפור מחיים קודמים, היה רגע לפני המלחמה שבו לירז צ׳רכי קיבלה את אחת ההצעות המפתות בקריירה שלה - ונאלצה לסרב. במרץ 2023 פורסם במגזין ״וראייטי״ ההוליוודי כי צ׳רכי לוהקה לתפקיד מרכזי בסדרה היסטורית של הבמאי רולנד אמריך (״היום השלישי״) לצד אנתוני הופקינס. הצילומים התקיימו ברומא, אבל צ׳רכי פשוט לא הצליחה למצוא זמן ביומן שלה לתפקיד הנחשק, בגלל שהקריירה המוזיקלית הבינלאומית שלה הייתה בשיאה. עשרות הופעות בפסטיבלי מוזיקה בעולם לא אפשרו לה למצוא רגע אחד פנוי.
צפו בווידאו
(כתבתה של : מלי זיידמן | עריכה: עמית ברקוביץ | צילום: ליאת לרנר)
מי אומר לא לפרויקט כזה?
"במשך חודש ניסינו להנדס את לוח הזמנים כדי לגרום לזה לקרות, כולל לסיים הופעה בצרפת, לקחת רכב, לנסוע להונגריה ומשם לעלות על טיסה״, היא נזכרת. ״כשראיתי שזה לא מתאפשר שחררתי.
"חוץ מזה, באותה תקופה לוח ההופעות שלי כבר נקבע שנתיים מראש ולא יכולתי להגיד לסוכנים שלי, ׳תשמעו, אני לא מגיעה׳. אני לא יכולה להפר הסכמים. יש חוזים וגם שולחים לך תשלום של מקדמות ומזמינים טיסות מראש. ועוד אני אגיד לך: לקח לי כל כך הרבה שנים והשקעתי כל כך הרבה כסף במוזיקה שלי כדי שהיא תהפוך להיות רווחית, ופתאום נהיו לי סוכנים בהולנד, דנמרק ובלגיה. עליית המדרגה הזו אפשרה לי להגדיל את האמנות שלי, את העסק שלי ואת הקהל שלי. לא רציתי לוותר על זה".
״אני ממש בונה על טראמפ. נשמה, אם אתה בעדנו, יש לך את התמיכה שלי. יש לי תחושה שהוא יפתח את איראן לעולם. אני בונה עליו שהוא הולך לשנות את ההיסטוריה"
ב־7 באוקטובר נרצחו חמישה מבני משפחתו של תום אבני, בן זוגה, שהתגוררו בקיבוץ בארי. אבל כבד נפל על המשפחה. שלושה ימים אחר כך, ב־10 באוקטובר, בהפתעה מוחלטת, הודיעו לה סוכניה באנגליה שרוב ההופעות שלה בוטלו. פה ושם עוד היו כמה מפיקי פסטיבלים של מוזיקת עולם שהסכימו לארח אותה, אבל בגדול – צ׳רכי, שבנתה את הקריירה שלה כיוצרת מוזיקה איראנית חדשה – ראתה את מפעל חייה מתפורר לאבק.
״הייתה לסוכנים ולמנהלי הפסטיבלים אג׳נדה ברורה מאוד״, היא משחזרת. ״כל עוד המלחמה לא נגמרת, אמנים שנמצאים באזורי סכסוך לא יעלו על הבמה. לא יהודים ולא ערבים ולא רוסים ולא אוקראינים. הפסדתי המון".
הלו, יש לי חוזה!
צ׳רכי (47), בת להורים שהיגרו מטהרן, פרצה לתודעה ב־2004 בסרטו של אבי נשר ״סוף העולם שמאלה״, ואז גם יצא אלבום הבכורה שלה שנשא את שמה וכלל שירים בעברית. מאז עשתה שורה של תפקידים בטלוויזיה (״האלופה״, ״המשאית״), בקולנוע (כולל תפקיד לצד שון פן ונעמי ווטס ב״משחק הוגן") ובתיאטרון (״רמבטיקו"). ב־2016 חזרה אל שורשיה הפרסיים, ושנה לאחר מכן השיקה עם האלבום NAZ את הקריירה הבינלאומית שלה.
בימים אלה מוקרן הסרט ב״לקרוא את לוליטה בטהרן״, סרטו הבינלאומי של ערן ריקליס, שצ'רכי כתבה את מילות השירים המלווים אותו. הסרט מגולל את סיפורה של מרצה לספרות שחוזרת מארצות הברית לאיראן בסוף שנות ה־70 של המאה הקודמת, היישר אל המהפכה האסלאמית. היא מחליטה ללמד ספרות חתרנית בחוג נשים ומקווה לא להיתפס. זה סרט יפהפה עם קאדר שחקניות זרות נפלאות, וגם ריטה (דודתה של צ'רכי) מבצעת בו תפקיד כובש באנגלית ובפרסית.
איך נראו החודשים שהגיעו אחרי השבת השחורה?
"7 באוקטובר הוא כאב גדול מאוד עבורנו. הכול השתנה. אנחנו השתנינו. הבית השתנה. הילדות. מערכת היחסים שלנו. אנחנו מגדלים מערכת יחסים חדשה לגמרי. מי שיגיד שהוא לא השתנה אחרי 7 באוקטובר, או שהוא לא מחובר לעצמו או שהוא בהדחקה. בכיתי חצי שנה בלי הפסקה.
"בחצי השנה הראשונה הייתי מאוד תפקודית. נסעתי לבקר את המשפחה שלנו שפונתה למלון בים המלח, וגם חשבתי איך אני ממשיכה להחזיק את ההופעות המעטות שנשארו לי בעולם. נשבעת לך, נסעתי למדינות בעולם דרך שתי מדינות אחרות כי התבטלו טיסות, ישנתי במוטלים באמצע הדרך. קרה שבדרך לשדה התעופה הודיעו לי שבוטלה טיסה, ומצאתי את עצמי עם כרטיסי אשראי פרוסים על הברכיים שלי, רוכשת טיסות חדשות".
"ניסיתי להסביר שהמשפחה שלי נרצחה ושאנחנו חייבים להילחם בחזרה כי ביצעו בנו טבח. הם לא הצליחו להבין על מה אני מדברת"
למרות הנחישות של צ׳רכי לא לתת למלחמה להכניס מקלות בגלגלי האמנות שלה, היא לא הצליחה במשימה. אחרי שהתאוששה מהכאב נכנסה להקליט את האלבום השישי שלה, אבל הלייבל שמייצג אותה בלונדון קיבל רגליים קרות ודחה כל פעם את הוצאת האלבום.
״כדי להגיש להם את האלבום בזמן, מצאתי את עצמי מתגלגלת באיילון באזעקות עם הבנות שלי שלא היה להן בית ספר, רק כדי להגיע לאולפן, בתוך שכול של החיים", היא מספרת, "ופתאום הם עשו איתי שיחת זום שבה הודיעו לי שאני צריכה לעצור ולשתוק עכשיו, ושזה לא הזמן להוציא את האלבום. הלו, יש לי חוזה איתכם! למה שאשתוק? אני נלחמת כל החיים שלי עבור נשים שתוקות, עבור הסבתות שלי, עבורי, שגדלתי בבית שגם בו השתיקו אותי. לא הייתי מוכנה לשתוק ולעצור.
"פתאום קיבלתי הודעות ממנהלי פסטיבלים, ׳אולי אל תבואי? אולי זה מסוכן?׳ ובכל זאת באתי. אבל בסוף נאמר לי פשוט חד־משמעית, ׳תשמעי, אל תבואי׳. הם קיבלו איומים ולא היו מוכנים שמוזיקאים ישראלים יהיו על הבמה שלהם, על אף האג׳נדה שלי שמדברת על שלום ואהבה, ולמרות שאני יוצרת אלבומים עם אמנים ממדינות אויב. לא עניין אותם שום דבר.
"חודשיים אחרי תחילת המלחמה יצאתי להופעות המעטות שנשארו, בברלין, בפרנקפורט, בהמבורג ובפריז. ממועדונים של 1,500 איש עברתי למקומות של 300 איש, כי ביטלו המון כרטיסים. שלחו לי הודעות נאצה עם תמונות של תקליטי הוויניל שלי עטופים בדגל פלסטין או בתוך פח זבל. התראיינתי על זה בסקיי ניוז ו־CNN. בשלב מסוים עשיתי עם אנשי הלייבל שלי שיחה בזום, אמרתי, ׳אתם כל הזמן מנסים להשחיל לי מילים לפה, אני יודעת להתראיין, מה אתם רוצים שאני אגיד?׳ התשובה שקיבלתי מהם הייתה 'אנחנו רוצים שתכתבי בסושיאל מדיה שלך, פרי פלסטיין, הפסקת אש עכשיו'. היחצנית שלי, אישה שהייתה יד ימיני ובנתה אותי ושבלעדיה לא הייתי קיימת באירופה, עוד באה איתי להפגנות עם משפחות חטופים וליוותה אותי כשנאמתי בפרלמנט הבריטי למען שחרור החטופות שלנו. זה עדיין לא שכנע אותה שאסור לה לשפוט אותי ואותנו. היום אין לי קשר איתה".
"ב־7 באוקטובר הכול השתנה. אנחנו השתנינו. הבית השתנה. הילדות. מערכת היחסים שלנו. בכיתי חצי שנה בלי הפסקה"
לא הסכמת לדברר את המסרים של מנהלייך.
"לא. ניסיתי להסביר להם שהמשפחה שלי נרצחה ולספר להם מה זה לחיות בשכונה שכל ההורים של הילדים בה הם בני 50-40 ובמילואים, ושחיילים שומרים עלינו. הסברתי שאנחנו חייבים להילחם בחזרה כי ביצעו בנו טבח. הם לא הצליחו להבין על מה אני מדברת. אני סבלנית מאוד, אבל שם סגרתי את התריס ואמרתי, אני לא רוצה שום מגע עם האנשים האלה. הלכתי ללייבל אחר. זו הייתה החלטה מאוד כואבת כי הם בנו אותי. הייתי היהלום שלהם. אני מדברת על זה ולא נושמת. הבנתי שהם כולם פרו־פלסטינים, וזה בסדר, אבל אי אפשר לשפוט אותי. עזבי את כל הכסף שהשקעתי, העבודה, הקהל שמחכה לשמוע אותי, המשכיות הקריירה שלי, הגעתי לפיק כזה והכול קורס. בדיעבד הם עשו לי טובה ענקית. אני במקום טוב יותר היום".
היה שלב שבו חשבת לעשות רילוקיישן לתקופה?
"בהתחלה, כשעולמי קרס עליי, חשבתי שנצא מהארץ במיידי לתקופה כדי להציל את הקריירה שלי, אבל הבנתי שאני לא נוטשת, לא את המדינה ולא את תום שהיה בתוך אבל. גם אני הייתי באבל. המוזיקה מאוד חשובה, אבל יש חיים לפניה".
בונה על טראמפ
במאי 2024 יצא אלבומה השישי של צ׳רכי, שאת חלקו הקליטה בסטודיו שהקימה בבית. מלבד הופעות ספורות בחו"ל בילתה את רוב זמנה כאן: עשתה שיתוף פעולה עם התזמורת האנדלוסית, הופיעה בהופעות סגורות לחברות ובמסיבות פרטיות והצטלמה לסדרת נוער (״קווסט״, לניקלודיאון) ולסרט קצר של תמר קרוון. כשאין מוזיקה, היא חוזרת למשחק.
״היום, עם האבל והבכי, יש לי הרבה שמחה בלב והכרת תודה", היא אומרת. "הזמן הזה פה בארץ עשה לי טוב. קרקעתי את הרגליים שלי בחזרה לכאן, ואני מבלה עם הבנות, בלי לצאת ולהיכנס מנתב״ג ובלי האשמה האימהית הזו שכל הזמן הייתה בי.
"מאוקטובר האחרון לא הייתה לי שום הופעה בחו״ל. לא ברור איך זה קרה, אבל לאחרונה הוזמנתי לבמה המרכזית בפסטיבל פיוז׳ן בגרמניה ואופיע שם בחודש הבא מול 15 אלף איש. אולי משהו מתעורר".
5 צפייה בגלריה
"להגיד 'פרי פלסטיין' זה טרנד. כמו שזה צץ, כך זה יחלוף"
(צילום: שי פרנקו, סגנון: גבע ורגב חזן)
עם איזו תובנה תחזרי להופיע?
"גיליתי שאנשים הם לא אנטישמים, אבל כל כך בורים. הם לא מבינים מה קורה אצלנו ולא יבינו לעולם, והם שופטים אותנו על לא עוול בכפנו. להגיד 'פרי פלסטיין' זה טרנד. כמו שזה צץ, כך זה יחלוף. הם לא מכירים את הסכסוך. גם באל־איי, שם אני מקליטה בימים אלה את האלבום השביעי שלי, ראיתי אצל אנשי המקצוע את כל הסטיקרים האלה. אני בטוחה שהם יבינו מה קרה לנו ומה קורה בארץ. מה שקורה אצלנו קורה גם בחו״ל. בברלין כל שנייה וחצי יש פיגוע וכמעט פוצצו עכשיו הופעה של ליידי גאגא. הטרור משתלט על העולם. זו אותה הגברת בשינוי אדרת. לצערי באירופה ובארצות הברית יבינו את זה בדרך הקשה. אנחנו אחים לאותה צרה".
יש לך תקווה?
"אני ממש בונה על טראמפ. לא חשבתי שאני אגיד את המשפט הזה, אבל נשמה, אם אתה בעדנו, יש לך את התמיכה שלי (צוחקת). יש לי תחושה שהוא יפתח את איראן לעולם. אני בונה עליו שהוא הולך לשנות את פני ההיסטוריה. האגו שלו צריך את זה, ואני תומכת בו לגמרי כל עוד זה ישנה את העולם לטובה".
- הריאיון המלא עם לירז צ'רכי מתפרסם בגליון "לאשה" החדש, השבוע בדוכנים
ע' צלם: סהר מלול, ע' סגנון: לין מנחם, איפור: מאור הלל, שיער: תומר נגר ז׳קט: איזבל מארה, "פקטורי 54", שמלה: דודו בר־אור, מטפחת: better_in_person, תכשיטים - שרשרת, עגילים וטבעת: ה.שטרן
