מיכל לובנוב, בת 29, שוטרת סיור. אמא לטום (בן שלוש וחצי) וקאי (בן שנה). בעלה אלכס נחטף ממסיבת נובה, שם עבד כמנהל בר, ונרצח בשבי בסוף אוגוסט 2024 יחד עם חמישה חטופים נוספים, שגופותיהם התגלו על ידי צה"ל. גרה באשקלון.
סיפורה של מיכל לובנוב
(צילום: ליאור שרון)
מתי גילית שאת בהיריון?
"זמן קצר לפני החטיפה. כשאלכס נחטף הייתי בחודש הרביעי, ומההתחלה הייתי בהיריון בסיכון. עשינו בדיקה ואלכס ידע שיש לנו בן".
איך היה ללדת בלעדיו?
"ילדתי בניתוח קיסרי ב־28 בפברואר. זה היה נורא קשה. הייתי מאוד בחרדה. אמא שלי הייתה לידי וזה הצליח להקל עליי. כל הזמן אמרתי לעצמי, 'הכי חשוב שאלד בשלום ועם השאר נסתדר, אלכס יחזור והכול יהיה בסדר'. כשחזרתי מבית החולים הרגשתי ריקנות, והכי קשה היה בברית, שאלכס לא נכח בה. זה שבר אותי יותר מהכול.
"עם זאת, תמיד הייתי בתפקוד וידעתי שאסור לי ליפול, וזה גם מה שאלכס היה מבקש ממני - לגרום לילדים להיות חזקים ובטוחים ולא לוותר עליהם".
איך התבשרת שאלכס נרצח?
"באותה תקופה גרתי אצל ההורים שלי באשקלון. התחלנו לקבל שמועות מהטלגרם, עד שהגיעה דפיקה בדלת בארבע בבוקר. בכל מקום אני אומרת שהשמועות רצחו לי את הנשמה. ככה אני מרגישה".
איזו אמא את היום?
"מגוננת מאוד. אני אמא שנלחמת שלילדים שלה יהיה רק טוב ושלא יחסר להם דבר. ההורים שלי עוזרים מאוד, ואני דואגת שהילדים תמיד יהיו מוקפים אנשים. אני בטיפול פסיכולוגי וכך גם טום, הבן הגדול שלי. הבנתי שאסור לי לאגור בפנים, שאני חייבת לשחרר את העצב ולבכות גם ליד הילדים. זה לא מראה על חולשה".
טום שואל על אבא?
"כן. הוא כל הזמן שואל למה אבא נעלם, איפה אבא. הסברנו לו שאבא מת ושהוא לא יחזור יותר, ושהוא אוהב אותו ושומר עליו".
איך את שומרת על הזיכרון של אלכס?
"יש תמונות שלו בבית, והראיתי אותן לילדים. אנחנו נזכרים באבא ומדברים עליו. הזיכרון תמיד שם".
מה נותן לך תקווה?
"אני רוצה שהילדים שלי יגדלו לעולם טוב יותר. אני מקווה שהמדינה תהיה מקום שטוב יותר לחיות בו. אנחנו כאומה נוכל להחלים ולהיות באמת שלמים רק אחרי שכל החטופים יחזרו. אחים שלנו בשבי, ומשפחה לא מפקירים".
- הריאיון מתפרסם בגיליון החג של "לאשה", עכשיו בדוכנים
