קצת אחרי שאורי, בנם הבכור של הילה קורח ובעלה דרור שלפמן, ציין יום הולדת עשר, הוא יצא בערב עם חברים לקולנוע. "פתאום בחצות התקשרו אליי אנשים זרים מהנייד שלו", מספרת קורח. "הם אמרו לי שאורי הולך על הכביש ומדבר לא לעניין, ושהוא לא ממש מתקשר עם הסביבה".
מלחיץ.
"מאוד. כשאספתי אותו הוא היה בסדר גמור, הלך לישון ובבוקר קם כאילו כלום. לא זכר בכלל מה שקרה. חשבתי שזה בגלל השעה המאוחרת, אבל כן נדלקה לי נורה אדומה - בעיקר כי לפני כן הוא התלונן מדי פעם שיש לו כאבי ראש מוזרים שבאים לזמן קצר וחולפים. ועדיין, איזה ילד לא מתלונן לפעמים שכואב לו קצת הראש? גם לא ראינו שום דבר חריג אצלו. אמרנו לו, 'תשתה כוס מים', 'תנוח קצת', ומהר מאוד הוא היה חוזר לעצמו ומתפקד כרגיל".
הילה קורח מספרת על מחלת בנה
(כתבת וידאו: מלי זיידמן, צילום: שמוליק דודפור)
רק כמה חודשים לאחר מכן אובחן אורי עם אפילפסיה, הפרעה נוירולוגית המאופיינת בפרכוסים, שלדברי קורח מגיעים בצורות שונות: "מה שהרוב מכירים זה מה שרואים בסרטים ובסדרות: את פרכוסי טוני־קלוני, אלה שבהם נופלים על הרצפה וכל שרירי הגוף מתכווצים. אבל במקרה של אורי הפרכוסים באו לידי ביטוי בניתוקים. היה קשה מאוד לזהות את זה בהתחלה".
העובדה שבנוסף להיותך אמא את גם רופאה - עזרה או דווקא גרעה?
"זה מורכב. התחלתי לחשוב על כיוון של אפילפסיה, אבל ידעתי שאין בדיקה מהירה ופשוטה לזה, ובמקביל לא זיהיתי תסמינים שמצדיקים להתחיל בירור. אמרתי לעצמי: בסדר, כואב לו קצת הראש. אבל למה שבגיל 10, משום מקום, בלי סיפור של מחלת חום או תסמינים נוספים, תהיה לו אפילפסיה? בתור רופאה עשיתי את האלגוריתם, ולא הגעתי למסקנות חד־משמעיות".
למה לחכות לפרכוס?
לפני שנה הצטרפה קורח לפעילות של עמותת איל (אגודה ישראלית לאפילפסיה), שהיא ובעלה נעזרו בה רבות אחרי שבנם, כיום בן 13, אובחן. בספטמבר האחרון מונתה כיו"ר (לצד אורלי גולדין). חודשיים קודם, כנציגת העמותה, השתתפה בדיון שהתקיים בוועדת הבריאות של הכנסת בנושא מצוקת חולי אפילפסיה בישראל. בין היתר דיברה שם על המחסור העצום בנוירולוגים ובאפילפטולוגים מומחים ובחוסר זמינות בתורים. "יש 100 אלף חולי אפילפסיה בישראל, מתוכם 20 אלף ילדים, והיום יש רק 26 רופאי אפילפסיה בכל הארץ. קשה מאוד להשיג תור, ועדיין, הרופאים הקדושים האלה אף פעם לא ישאירו אותך ללא מענה. יענו לך לכל מה שצריך, הרבה פעמים במייל. הם ליטרלי עובדים לילות וימים, אבל זה מה שנקרא 'רפואת מסדרון'. אני בעצם בונה על טוב לבם, ולמזלי לבם באמת טוב. אבל זה ממש לא אמור להיות ככה".
"כששאלתי את אורי לגבי שיתוף הסיפור שלו, הוא מיד אמר: 'מה זאת אומרת? אין שאלה בכלל'. כשדיברתי בדיון בכנסת, הוא ממש התבאס שלא לקחתי אותו איתי"
חייבים יותר אפליפטולוגים בארץ.
"בהחלט. וגם יותר נוירולוגים זמינים בקהילה והרבה יותר עובדות סוציאליות ייעודיות. היום, בכל הארץ, יש רק עובדת סוציאלית ייעודית אחת, במחלקת אפילפסיה בבית החולים שיבא. הורים לילד שלא קיבל אבחון בשיבא צריכים להתמודד לבדם עם כל הביורוקרטיה. חשוב שיהיו הרבה יותר תקנים כדי לעזור לחולים ולמשפחות שלהם בכל הקשור למיצוי זכויות, בין אם זה הוצאת תו נכה, קצבאות, סייעת. רק עכשיו, בעזרת העמותה, הצליחו לייצר תקן לעובדת סוציאלית נוספת בבית החולים שערי צדק בירושלים. ואגב, בית החולים מממן חצי מהתקן, והעמותה מממנת את החצי השני מתרומות. ברמה הזאת".
מה עוד דורש שינוי?
"העלאת המודעות וההסברה. חשוב מאוד להבין שבמקרה של אפילפסיה, זמן זה מוח. בכל רגע שמתרחש התקף והחולה לא מטופל, המחלה יכולה להחמיר, והקצרים החשמליים האלה, בעגה הלא מקצועית, ישרפו פיוז. זה אומר שינויים בהתנהגות, הפרעות קשב וריכוז, ובמקרים קיצוניים יותר אפילו נסיגה קוגניטיבית. במקרה האישי שלנו, כיוון שהיה רק חשד לפרכוסים, היינו צריכים להמתין חמישה חודשים לתור. למה צריך לחכות עד שיהיה פרכוס משמעותי ואז לקחת את הילד לבית חולים, כשקיימת אפשרות לבצע הכול בקהילה?".
בדיון בכנסת אמרת ששלוש שנים אחרי, עדיין לא נמצא הטיפול התרופתי המתאים עבור אורי. איך זה משפיע על אורח חייו וחייכם?
"אני לא רוצה לפתוח פה, אבל אחרי שבעה טיפולים תרופתיים שונים, נראה שסוף־סוף מצאנו טיפול שמצליח. לאורך הזמן הזה לאורי היו הרבה ניתוקים קצרים, אבל גם כמה אירועים משמעותיים יותר. בהתחלה, כשלא ידענו מול מה אנחנו עומדים, הרבה יותר חששנו והקפדנו שיימנע מהמון דברים. היום, מה שמרגיע זה שהוא עצמו מרגיש שהפרכוס עומד להגיע. לכן הוא יודע לעצור כל פעילות שעלולה לסכן אותו ולשבת רגע בצד. אפשר לומר שהוא מנהל אורח חיים של ילד רגיל, כשההגבלה היחידה היא לא להישאר בבריכה בלי השגחה. לי ולדרור היה חשוב מאוד לתת לו את ההרגשה שהמחלה לא תשנה שום דבר בילדות שלו. הדבר היחיד שמבאס אותו כרגע הוא שהוא לא יוכל להתגייס לקרבי".
מה הביא אותך לחשוף את ההתמודדות של בנך עם אפילפסיה? איך אורי עצמו הרגיש עם זה?
"זכיתי בילד שקשה לתאר במילים. תחשבי על קבלת בשורה כזו בגיל 10, לדעת שתצטרך טיפול תרופתי באופן יומיומי. עם זאת, כשיצאנו מהרופאה אחרי האבחון ושאלתי אותו איך הוא מרגיש, הוא ענה: 'האמת היא שאני דווקא שמח. הרגשתי שמשהו לא בסדר איתי כבר הרבה זמן, ועכשיו נתנו לזה שם וגם תרופות שאמורות לעזור לי'. יש הרבה חולי אפילפסיה שמסתירים, מתביישים, אבל אורי כל כך לא שם. מההתחלה שמעתי איך הוא מסביר על המחלה בפירוט לחברים שלו.
"ההחלטה לשתף את המחלה שלו קרתה אחרי שהבנתי שזה יכול לעזור בהעלאת המודעות. שאלתי כמובן את אורי לפני זה, והוא מיד אמר: 'מה זאת אומרת? אם זה יעזור לילדים אחרים, אין שאלה בכלל'. כשדיברתי בדיון בכנסת, הוא ממש התבאס שלא לקחתי אותו איתי. הוא רצה להסביר בעצמו, והוא באמת השגריר הכי טוב שיש".
"היה לנו חשוב מאוד לתת לאורי את ההרגשה שהמחלה לא תשנה שום דבר בילדות שלו. הדבר היחיד שמבאס אותו כרגע הוא שהוא לא יוכל להתגייס לקרבי"
לרדוף אחרי חלומות
באוגוסט 2022, כשהייתה באמצע ההתמחות שלה בגריאטריה בבית החולים מאיר, הודיעה קורח (41) במפתיע שהחליטה לפרוש מהעיסוק ברפואה עקב שחיקה נפשית. בנובמבר 2024 הפתיעה שוב, הפעם כשהחליטה להתפטר מהתפקיד הנחשק של מגישת החדשות כדי לשוב לעולם הרפואה. מאז החלה התמחות חדשה ברפואת משפחה, ובמקביל לוהקה לתפקיד מנחת השעשועון "המרדף" של כאן 11, במקום עידו רוזנבלום.
סיפרת שחווית קושי רגשי בהגשת המהדורה ושהיה אפילו שלב שבו עברת התקף חרדה.
"נכון. זה קרה ביום השנה ל־7 באוקטובר כששידרנו מכפר עזה, אבל הצלחתי להתגבר על זה. הקושי הרגשי לא היה הסיבה היחידה להחלטה. אני חושבת שכל מי שצפה בי הבין שאני לא העיתונאית ההארדקוריסטית, הדמות הסטריאוטיפית שרודפת אחרי סקופים. בתור בוגרת תוכנית הבוקר תמיד נטיתי לצד הקליל יותר. בחדשות, ובעיקר בתקופות קשות, אין לך ממש מקום לבטא את עצמך, לתת את הרוך והקלילות שבך. ואני מניחה שגם הטוקבקים לא היו דבר פשוט".
"יש 100 אלף חולי אפילפסיה בישראל ורק 26 רופאים למחלה בכל הארץ. הם יענו לך על כל מה שצריך, אבל זה מה שנקרא 'רפואת מסדרון'. אני בעצם בונה על טוב לבם"
מה זאת אומרת?
"תמיד יהיה לאנשים מה להגיד: 'למה שאלת את זה?', 'למה לא שאלת את זה?'. על אותו ריאיון יהיו כאלה שיגידו לך שהיית רכה מדי וחזקה מדי. לרוב אני לא אדם שמתרגש יותר מדי מתגובות, ועדיין חלק מהביקורת קצת חלחל וגרם לי להטיל ספק בעצמי"
למה בחרת דווקא ברפואת משפחה?
"האמת היא שזה היה החלום המקורי שלי. בעיניי זו ארוחת טעימות. ביום אחד את רואה אנדוקרינולוגיה, אורתופדיה, גריאטריה, פסיכיאטריה, עור ומה לא. בנוסף, זו התחנה הראשונה שהחולים מגיעים אליה, ואני רואה בזה שליחות. היום אני עושה את ההתמחות שלי במרפאת מכבי בהרצליה, ואני כל כך מתחברת לגישה של הרופאה המדהימה שמדריכה אותי: שאת יכולה לטפל ב־90% מהמקרים שמגיעים אלייך במרפאה ולא להעביר אותם הלאה - אם את באמת משקיעה, לומדת ולא מפחדת להתעמת עם הסיטואציה".
איך מגיבים מטופלים כשהם רואים שהרופאה שלהם היא אשת תקשורת מפורסמת?
"יש כאלה שכבר יודעים מראש, ואצל אלה שלא, אז יש רגע חמוד בהתחלה שהם אומרים לי: 'היי, זו לא את מהטלוויזיה?'. ואני עונה 'כן', ואז הם ממשיכים: 'את שומעת, יש לי כאן איזה משהו בגב...'. אף פעם לא הייתה סיטואציה שבה מישהו אמר שזה מביך לו מדי. יש חיוך קטן, לפעמים מבקשים סלפי, וממשיכים קדימה".
דברו עם הסוכן שלי
קורח תמיד הייתה ידועה כסוג של וונדרוומן - מישהי שאף פעם לא נתנה לעובדה שיש רק 24 שעות ביממה לעצור אותה. גם הלו"ז הנוכחי שלה עמוס במיוחד: מדי בוקר היא יוצאת לעבודה של שמונה שעות במרפאה, ועדיין מספיקה להקליט פודקאסטים בנושאי בריאות, לצלם עונה שלמה של "המרדף", לגדל שלושה ילדים ולא לוותר על הכושר. בשנים האחרונות נכנסה לעולם המרתונים, והיום שגרת הספורט שלה כוללת מינימום ארבעה אימוני ריצה בשבוע, לצד אימוני כוח ופילאטיס. לדבריה, גם אחרי שתסיים את ההתמחות ותהפוך לרופאת משפחה מן המניין, היא מעוניינת להמשיך לשלב לצידה עבודה טלוויזיונית. כרגע, חוץ מ"המרדף", אפשר לראות אותה בהפסקת הפרסומות, אחרי שלוהקה לתפקיד הפרזנטורית של בנק הפועלים לצד כוכבת "ארץ נהדרת", ליאת הר לב.
היו שביקרו את החלטתך לפרסם דווקא בנק.
"זכותו של כל אחד לבקר כמובן, אבל אני שמחה על ההחלטות שלי, גאה בהן, ובסופו של דבר צריכה להסביר אותן רק לעצמי ולמשפחה שלי. כן, קראתי שכתבו שהייתי צריכה לפחות לקחת 'תקופת צינון סבירה'. אבל לא הבנתי מה זה אומר. אני כבר לא בחדשות, אין לי כוונה לחזור לחדשות, ובטח לא עזבתי את החדשות בשביל לפרסם בנק. אני מפרסמת מוסד, שעם כל הכבוד, הוא מכובד מאוד. אם את רוצה לשים כסף מתחת לבלטות, זו זכותך המלאה. אני צריכה בנקים וגאה לפרסם את הבנק הזה, בעיקר לאור העובדה שהוא החליט להציג שתי נשים במרכז הקמפיין שלו. בעיניי זה ממש לא עניין של מה בכך. לרוב כשיש צמד, אז לצד האישה יש דמות גברית שכביכול משדרת את הסמכות".
הראיון המלא עם הילה קורח מתפרסם בגליון "לאשה" החדש, השבוע בדוכנים
- ניהול סט: דור רביב מרדכי, איפור: אורלי דואק, שיער: אורי עזאני
