כאם לשלושה בנים, יעל חורי־כהן שמחה עד בלי די כשהתבשרה כי היא נושאת ברחמה בת. ההיריון, כמו קודמיו, עבר בניחותא, והיא ציפתה בכיליון עיניים לפגוש את בתה. בערב שבת, מוצאי שמחת תורה 2017, אירעה ירידת מים. היא התארגנה ויצאה עם בעלה מביתם ביישוב עלי שבבנימין לכיוון המרכז הרפואי הדסה עין כרם, בציפייה ללידה רגילה, כמו שלוש הקודמות.
"קיבלתי זריקת אפידורל, בעלי היה לידי ואני נרדמתי, מחוברת למוניטור. פתאום התעוררתי בתחושה שהגוף שלי אוזל. אמרתי לבעלי: 'משהו קורה לי' והוא רץ להזעיק עזרה. כעבור שניות נכנסו אליי שלוש רופאות. בדיעבד התברר שבאותם רגעים הן ראו במוניטור שלהן ירידה בדופק של העוברית. הן אמרו לי: 'תלחצי', ואני ניסיתי ולא הצלחתי. מישהי רצה וחזרה עם ואקום, הוציאו מגופי את התינוקת, הניחו אותה עליי לשבריר שנייה ולקחו אותה. ואז שמעתי את אחת הרופאות אומרת: 'היא לא מפסיקה לדמם'. בודקים לי שוב ושוב לחץ דם ורואים מספרים נמוכים בצורה מסוכנת. אחרי שלוש בדיקות חוזרות הריצו אותי לחדר הניתוח. שם כבר חיכו כ־15 אנשי צוות וקלטתי מהומה ובהלה. ניסו למצוא וריד ולא הצליחו וחוררו לי חור בצוואר, כדי להכניס לי חומר הרדמה. מתברר שהרחם שלי נקרע בשני מקומות. הניתוח ארך כעשר שעות והתעוררתי בטיפול נמרץ", היא מספרת, שמונה שנים אחרי האפיזודה שבה הייתה על סף מוות.
לחוויה הקשה הזו, שבה התעוררה כשצינורות רבים מחוברים לגופה, נתנה את הכותרת "נפשי יצאה". היא מופיעה בספר שיריה הראשון "על סף הבית" (הוצאת פרדס).
יעל הכפולה
יעל חורי־כהן (45), נשואה ואם לשלושה בנים (15, 13, תשע) ובת (שמונה), היא פסיכותרפיסטית דינמית ומרצה לחסידות בבית המדרש לבנות "שובה" שבעפרה. היא נולדה בבאר שבע כבת בכורה מבין שבעה להורים דתיים, "מהסוג השמרן", כהגדרתה. "אנחנו שני בנים וחמש בנות, שכיום רובנו נע על הציר הדתי־לאומי. אח אחד שלנו חרדי ואח אחר, המשורר אבישי חורי, הוא איש שמאל, חילוני והומוסקסואל.
"החיים בבית הושפעו מהעובדה שאבא היה פוסט־טראומטי ממלחמת יום כיפור. היו לו התקפי זעם שיצרו אווירה של פחד ואימה מפני התפרצויות.
"אמא נאבקה כל הזמן על שלמות המשפחה ואנחנו היינו ילדים סתגלתנים וצייתנים. הצלחנו מבחינה לימודית וחברתית ואף אחד בחוץ לא ידע שבחיי היומיום אנחנו מתמודדים עם אימה. כשהייתי בת 14, ולמדתי בפנימייה במרכז הארץ, הייתה לאבא התפרצות קשה של אלימות שאמא חשה בה סכנה לחייה. באותו לילה, בין ראש השנה ליום כיפור, העירה את ששת הילדים שהיו בבית – אני הגדולה שבהם הייתי בת 11 וחצי והקטן בן שנתיים וחצי – ויצאה איתם בחשאי. אבא התעורר לבית ריק. בהמשך הוצא לו צו הרחקה והמשפחה חזרה הביתה.
"לא הצלחתי להרגיש רגשות של אמא אחרי לידה רגילה. החיים שלי לא היו ברשותי. יותר מכול הייתי ערה להבנה שיכולתי לא לחיות"
"אני המשכתי את חיי באולפנה כרגיל, בניתוק מוחלט מההתמודדות של המשפחה. הייתי מדריכה בבני עקיבא, שירתתי שנתיים בשירות לאומי, ואף אחת מחברותיי לא ידעה על המתרחש בבית. חייתי חיים כפולים – על פני האדמה ומתחתיה".
תשע שנים וחצי ניסתה אמה לקבל גט מאביה, אך הוא סירב. "אמא, יועצת חינוכית ומפקחת במשרד החינוך, הייתה כלואה הלכה למעשה. היא לא קיבלה מזונות והייתה מפרנסת יחידה. אבא היה סרבן גט קשוח וחתם בסופו של דבר רק אחרי שישב יומיים בכלא. הסאגה הזו הסתיימה רק כשהייתי בת 23".
איך השפיעו עלייך החיים במציאות של הסתרה והדחקה?
"בגיל 20 וחצי הלכתי ללמוד ייעוץ חינוכי במכללת בית וגן בירושלים. בסוף הלימודים כתבתי עבודה על גירושים ונקלעתי למשבר קיומי. הרגשתי ששכבה דקה של הדחקות, התכחשות וכביכול מציאות רגילה נקרעת ושאני נחשפת לתהומות הנפש שבתוכי.
"כשהתחלתי לצאת לדייטים, בגיל 22, התחילו אצלי התקפי חרדה, בלבול, ספקות ופחדים בלתי נסבלים. לא הייתי מסוגלת לתת אמון ביחסים אינטימיים. המקום הזה היה פגוע ופצוע אצלי. אפשר לומר ששם בעצם התחיל המסע שלי לנבכי הנפש. עד אז לא היה לי מגע עם הכאב, הפחד והבלבול. הכול היה מודחק ומוכחש. בסביבות גיל 23 התחלתי ללכת לטיפול ומאז ועד היום אני מקיימת את המגע עם החלקים שהיו מושתקים, מודחקים ומוסתרים בי.
"סיימתי תואר בייעוץ חינוכי והתחלתי לעבוד כיועצת. עבדתי שבע שנים בפרויקט נוער בארגון אורתודוקסי, לימדתי חסידות ועשיתי תואר שני בייעוץ חינוכי באוניברסיטת בר־אילן, בכוונה לעבור לעולם הטיפול. במקביל ערכתי חיפוש בחדרי הפסיכולוגים ובתורת הנפש הקבלית־חסידית".
איך בכל זאת התגברת על הרתיעה מזוגיות?
"הייתי בת 29, אחרי שנים של עבודה מעמיקה. חברה הכירה לי את ניר, עובד סוציאלי – אדם שאפשר להאמין לו ולבטוח בו. כשסיפרתי לו על הרקע המשפחתי שלי הוא לא עשה מזה עניין, וזה איפשר לי לתת בו אמון. נישאנו כעבור כמה חודשים. באוגוסט 2017 עברנו לעלי עם שלושה בנים ולפני הולדתה של הבת, גיבורת הדרמה שבה הייתי על סף המוות".
הכותונת התרטבה מיד
"בדיעבד התברר שהרופאים ממש נאבקו על חיי", היא משחזרת את הלידה. "דיממתי משני מקומות וקיבלתי עירוי של 14 מנות דם. אחרי הניתוח הרופאה סיפרה שהיא לא הייתה אמורה כלל להיות בבית החולים והגיעה ללידה קיסרית. 'אילו היו צריכים להזעיק אותי מהבית, את כבר לא היית פה איתנו', אמרה".
בטיפול נמרץ לא התאפשר לה לראות את בתה החדשה. "מצד אחד זה היה קשה, אבל עדיין לא הייתי מחוברת ממש לחיים ולא הצלחתי להרגיש רגשות של אמא אחרי לידה רגילה. החיים שלי לא היו ברשותי. יותר מכול הייתי ערה להבנה שיכולתי לא לחיות".
אחרי שלושה ימים ראתה לראשונה את בתה. "הרופאה אמרה לי: 'אמא יש לילדה, אבל חלב לא יהיה לה'. היא חשבה שבגלל הטראומה שעברתי לא אוכל להיניק, אבל ברגע שהחזקתי את בתי הרגשתי שהכותונת מתרטבת והתחלתי להיניק. הינקתי אותה עד גיל שנה וחודשיים ובכל הנקה הרגשתי שעוד ועוד חיים חוזרים לגוף שלי.
"בימים שהייתי בבית החולים לאחר הלידה הטראומטית החלטתי שלא אתן לחיים לגרור אותי, ושמהסיפור הזה אני הולכת לצמוח. עוד באשפוז התקשרתי לחברה, הודעתי שאני הולכת להגשים את חלומי להיות מטפלת, וזה מה שקרה. אחרי שנת התאוששות נרשמתי לבית הספר לפסיכותרפיה דינמית (הנשענת על הפסיכואנליזה של פרויד ומאפשרת הקשבה רבה ללא מודע) באוניברסיטת בר־אילן. נכנסתי לעולם חדש, ששנים רבות היה לגביי בגדר חלום והצליח להתממש דווקא בעקבות חוויית סף המוות".
במקביל, היא מספרת, התחילה לכתוב. "כחצי שנה אחרי הלידה התחלתי להתמודד עם פלאשבקים – לא מהזמן שבו הייתי בהרדמה, אלא מלפני הלידה ואחריה, כשהתעוררתי מלאה בצינורות. פניתי לטיפול בשיטת EMDR לאנשים בפוסט־טראומה, ובמהלכו התחילו לצוץ זיכרונות הקשורים לילדותי. המטפלת אמרה שטראומה חדשה התיישבה על הטראומות המוקדמות שלי. החזרה אליהן החלישה את הטראומה והחרדה המיידית שיצרה חוויית הלידה. מאז ועד היום אני בטיפול אצל פסיכולוגית קלינית ונוגעת ביסודות המוקדמים יותר של הטראומה שלי".
"אבא היה בפוסט־טראומה. אמא נאבקה על שלמות המשפחה ואנחנו היינו ילדים סתגלתנים וצייתנים. איש לא ידע שאנחנו מתמודדים עם אימה"
מכאן הגעת לכתיבת השירה שהתפרסמה עכשיו בספרך?
"דרך המילים והיצירה אני מחזירה את הזיכרונות האבודים ובונה מחדש את סיפור חיי. עם כל פצע שאני מקלפת, אני משחררת עוד אנרגיית חיים שאמורה לצמוח ולהצמיח. אני רואה בספר חתירה אל החיים. שמו, 'על סף הבית', מורכב מהחוויות שבנו אותי. אצל רובנו בית הוא מקום בטוח. אצלי הבית היה עמוס חוויות מטילות אימה. סף הוא המעבר בין הבית לחוץ ואצלי הוא גם השילוב בין כמעט־מוות ובין הבאת חיים חדשים לעולם".
הספר חושפני מאוד. הראית את הטיוטות לאמך ולאחים שלך?
"כשאמי קיבלה את כתב היד אמרתי לה שאם יש בו משפטים שלא נוחים לה, לא אפרסם. היא לא שינתה מאומה ונתנה את ברכתה. ניר, בעלי, גאה בו ועד היום נוסע עם הספר למילואים. האחים והאחיות שלי כבר עברו תרגול של חשיפה עם אחי אבישי (היא צוחקת), והם בעיקר מרגישים שגאלתי אותם משתיקה ונתתי מילים גם לטראומה שלהם".
מאחורי הדלת
הָיִיתִי מִתְפַּצֶּלֶת לִשְׁתַּיִם
אַחַת בְּסַכָּנַת חַיִּים
הַשְּׁנִיָּה בְּאַשְׁמַת שׂוֹרְדִים
עַד הַיּוֹם אֵינֶנִּי יוֹדַעַת אִם
נִצַּלְתִּי
הַאִם אֲנִי מֵאֲחוֹרֵי הַדֶּלֶת
מִן הַצַּד הַזֶּה
אוֹ הַזֶּה.
