אחרי שעזבנו את הקיבוץ, לקח להוריי זמן להתייצב כלכלית ולכן החלפנו מקומות מגורים כמה פעמים. מה שאומר שנאלצתי להתמודד בכל פעם עם כניסה לחברת ילדים חדשה. חוויה לא פשוטה. הייתי בת שבע, תלמידת כיתה ב׳, כאשר שוב עברנו דירה, ושוב לא הכרתי אפילו ילד אחד. בכל פעם כזו הייתי צריכה להבין את הקודים ההתנהגותיים, לקרוא את המפה החברתית ולזהות למי כדאי לחבור וממי מוטב להתרחק.
ילדים לא מסבירים לעצמם את מהות התהליכים שהם עוברים. רק היום, במבט לאחור, אני מבינה עד כמה המסע הזה היה קשה עבורי. בעצם, מדובר בסוג של הגירה. אולי לא קשה כמו זו של אבי שעלה לארץ מגרמניה בגיל שמונה ולא ידע אף מילה בעברית, אבל מאתגרת בדרכה.
בכל פעם כזו גייסתי את כל כוחותיי הנפשיים, ואימצתי לעצמי מיני הרגלים שעזרו לי לשרוד. כך, למשל, בזמן ההפסקה הגדולה כשכל הילדים פרצו החוצה מהכיתה לחצר בית הספר, מצאתי לעצמי מקום מסתור משלי, מאחורי שיח גדול ליד הגדר.
ראיתי את הבנות מסתודדות להן חבורות־חבורות, קופצות על חבל, משחקות בתופסת. הבנים השתוללו, רצו, שיחקו כדורגל, הלכו מכות. הרחבה כולה געשה ורעשה, ורק אני שם, שקטה ומוגנת, מתבוננת מאחורי השיחים. חדר משלי.
בחצר היו תמיד שתי מורות תורניות שהיו אמורות לפקח על המתרחש, ובדרך כלל, יותר מאשר השגיחו על הנעשה, שוחחו ביניהן. בפעם ההיא, זו שאני עומדת לספר עליה, עמדו ליד הגדר המחנכת שלי ועוד מורה שלא הכרתי. הן לא ראו אותי, ושלא במתכוון - היות שהייתי ממש קרובה - שמעתי את הדברים הבאים.
אומרת המורה שלא הכרתי:
"שמעתי שקיבלת לכיתה שלך תלמידה חדשה. אומרים שהיא משהו מיוחד".
עונה לה המחנכת שלי: "ממש לא משהו מיוחד. סתם ילדה".
התכווצתי. חטפתי מכה בלב. עלבון שלא הכרתי צרב את כל כולי. צמד המילים "סתם ילדה" כאב. כאב כל כך. המון זמן התהלכתי מבוישת ומוכתמת. סתם ילדה, ממש לא משהו. תקופה ארוכה לא יכולתי להישיר מבט אל המחנכת שלי. להורים לא סיפרתי, לאיש לא סיפרתי. בעצם, אני כותבת על כך לראשונה בחיי. לכאורה, עניין פעוט, קרו לי מאז דברים קשים פי כמה. אבל עובדה שלא שכחתי.
חשוב לי שמורים ומורות יקראו ויבינו את החשיבות הגדולה של כל מילה שיוצאת להם מהפה. אמנם המורה שלי לא ידעה שאני שם, וודאי שלא הייתה אומרת דבר לו ידעה שאני שומעת. אבל הטעות היא לא רק האמירה, אלא עצם המחשבה. כי אין דבר כזה "סתם ילדה".
אף אחד הוא לא סתם, לכל אחד מאיתנו יש את הייחודיות שלו, הצבע הבלעדי לו.
אני זוכרת אותי חוזרת ואומרת לבניי שגם אם יחקרו ויחפשו בכל העולם ויבדקו מיליוני ילדים, ידפדפו לאחור בדפי ההיסטוריה - לעולם לא ימצאו עוד אחד כמוהם. אין, לא היה ולא יהיה.
הם חד־פעמיים. כל אחד הוא חד פעמי, ומורים צריכים להבין זאת לא פחות מההורים עצמם. כי למורה, לכל מורה, יש תפקיד נשגב, נדיר, מיוחד במינו. זכות גדולה היא להיות מורה, מילה טובה שלך יכולה להצמיח, לתת כוח לחיים. מה יותר מזה?
דברים שאני כבר יודעת: חשוב לי לומר תודה לכל המורים שעזרו לי לגדל את ילדיי, ותודה מיוחדת לשולה ינאי, מי שהייתה המחנכת של בניי, אורי ומיכאל. זכינו.