מסלול הקריירה של בטי קולבק־אהרון (46) היה מתוכנן שנים קדימה: היא ניהלה קטגוריה בשיווק בינלאומי בחברת יוניליוור וסימנה לה יעד שאפתני - תפקיד סמנכ"לית שיווק באחת החברות הגדולות במשק. אבל אז נולדה רוני, בתה הבכורה. בגיל עשרה חודשים היא אובחנה עם שיתוק מוחין. היום רוני בת 16, מתניידת בכיסא גלגלים ותלויה באחרים באופן מוחלט. "בחודשים שאחרי הלידה, כשהבנו שהיא לא בסטנדרט התפתחות רגיל אבל לא היה ברור מה הבעיה, העבודה הייתה הקרקע המנחמת, המקום הרגוע, שלא מתעסקים בו ברופאים ובבדיקות ולא חושבים על צרכים מיוחדים", משחזרת בטי.
והצלחת לעבוד כרגיל?
"יש לי בן זוג מהמם וחלוקה שוויונית בבית, ויש לנו גם מערכת שלמה שתומכת, ההורים שלו שעוזרים עד היום וגם ההורים שלי שעזרו עד שלא יכלו יותר. לשמחתי, עבדתי במקום שמודדים בו תוצאות ולא תפוקות, ולא ספרו לי שעות. יש משהו שמאפיין נשים, שכאשר הן נהיות אמהות הן נעשות יעילות יותר, הכול נהיה מנוהל ומסודר יותר".
ומה קרה לשאיפות הקריירה כשהתקבל האבחון של רוני?
"כשרוני הייתה פיצית זה לא שינה דבר. היא נכנסה בגיל שנה לבית איזי שפירא ברעננה וקיבלה את הטיפולים שהייתה זקוקה להם. כשהיה צורך במעקבים ובביקורות, הלכנו פעם אני ופעם הוא".
מתי התחלתם להרגיש בקושי?
"כשרוני הייתה בת שלוש וחצי נולדה עופרי. בדיוק אז חברה שלי מונתה למנהלת שיווק בכירה ונעלמה לתוך התפקיד עם אפס נוכחות בבית. אמרתי לעצמי שזה לא הגיוני שבעלי ואני נחזיק עבודות תובעניות שמישהו מאיתנו צריך להיות יותר נוכח בבית. הדבר השני המשמעותי שקרה באותו הזמן היה ההחלטה לשלב את רוני במסגרת חינוך רגיל, החלטה שיש לה משמעות קשוחה במונחי לוגיסטיקה משפחתית".
תסבירי.
"בחינוך המיוחד מבצעים את כל הטיפולים בשעות הבוקר, וכשיוצאים לשילוב, העומס הטיפולי עובר לחזקת ההורים. מבחינה חינוכית וחברתית היה ברור שזה נכון לה. היא פרחה שם, אבל יש לזה מחירים. היא צריכה סייעת צמודה, וכשהסייעת חולה היא נשארת בבית ומישהו מאיתנו צריך להישאר איתה. ההחלטה לצאת לשילוב גרמה להבנה שמישהו צריך לקחת על עצמו מערך גמישות גדול יותר".
וזו היית את.
"עוד לפני ההחלטה הרגשתי שנעלמה לי תחושת המשמעות בעבודה. קמתי בבוקר ולא הייתה לי תחושת הסיפוק שהייתי רגילה לה. אפילו הישג גדול מאוד שהיה לי באותה תקופה - השקת מוצר חדשני שהכפיל מהר מאוד את יעד המכירות - לא ריגש אותי. הבנתי שאני צריכה לחשב מסלול מחדש, אבל לא ידעתי מה הכיוון, לכן החלטתי לצאת לעצמאות".
במשך חמש שנים הייתה בטי עצמאית בתחום האסטרטגיה השיווקית ועבדה מהבית. במקביל התנדבה עם קבוצת הורים במאבקים מול משרד החינוך ומשרד הבריאות על זכויות לילדים עם מוגבלויות, והקימה מיזם עם בית איזי שפירא שנותן עד היום מענה לילדים המשולבים במסגרות חינוך רגילות, מכל אזור השרון. שיחת טלפון עם מי שהייתה בעבר מנכ"לית איזי שפירא ויצאה לפנסיה גרמה לבטי להבין שהיא רוצה לעבור למגזר החברתי. "רציתי לצאת לפנסיה כמוה, אחרי שאני יודעת שהשפעתי בצורה רחבה על עשרות אלפי משפחות ועשיתי שינוי משמעותי".
בטי קולבק־אהרון: "תיעזרי במשפחה או תשלמי, ובאמצעות תפקידים בכירים תצליחי להגדיל את ההכנסה ולהמשיך להתפתח מקצועית. זה שווה את זה"
לפני שש שנים הצטרפה למרכז לחינוך סייבר (מיסודה של קרן רש"י), עמותה המפתחת תוכניות מצוינות בתחומי הטכנולוגיה ומפעילה אותן. היא מונתה למנהלת שיווק בעודה בחודש החמישי להיריון השלישי עם עומר. כיום היא מכהנת כסמנכ"לית שותפויות ושיווק. "אני מאמינה בגמישות מחשבתית. ההבנה שאפשר לשנות מסלול לפי מה שמתאים לי היא חשובה. יצאתי לעצמאות כשזה התאים לצורכי המשפחה, חזרתי לעבוד בארגון כשזה התאפשר".
מה הוויתורים שאת עושה?
"הזמן הוא המשאב הכי יקר בבית, אז אין בישולים ואין קיפולי כביסה ולקחתי רכב מהעבודה למרות שזה לא כלכלי, כדי לא להתעסק עם טיפולים ומוסכים. יש עוד מחירים, אבל הם לא נובעים מהקריירה אלא מהמגבלות שכרוכות בגידול ילד עם צרכים מיוחדים".
בטי מאמינה שאחד הדברים החשובים בחזרה למעגל העבודה הוא מערכת תמיכה, "והיא יכולה להיות בתשלום", היא מחדדת. "יש אמהות שאומרות 'זה יעלה לי', ואני אומרת – מה המחיר אם תישארי בבית? עצמאות כלכלית היא אקוטית לנשים, להיות על הרגליים ולא להיות תלויה. אני אומרת, תיעזרי במשפחה או תשלמי, ובאמצעות תפקידים בכירים תצליחי להגדיל את ההכנסה ולהמשיך להתפתח מקצועית. זה שווה את זה".
הנושא הזה נדון בשרשור מאוד מעניין שפורסם בקהילת הפייסבוק Day Job - המקום לנשים עסוקות, שיסדה מעיין שניר.
חיי חברה הם מותרות
השינוי המקצועי הראשון של אפרת ברק־צדוק (41) מרמת גן, אמא לשלושה, התרחש לפני 12 שנה, כשבתה הבכורה נולדה. היא עבדה אז כמנהלת תקשורת שיווקית בחברת הייטק וביקשה לעצמה איזון בין הבית לעבודה. "נאלצתי לעבוד בערבים, בסופי השבוע וגם בחופשת הלידה ביקשו שאעבוד, שאגיע לכנסים מקצועיים. החלטתי לעבור לתחום של תמיכה טכנית, עבודה במשמרות, במסלול שאפשר להתקדם בו".
בהמשך נולד לביא, כיום בן תשע וחצי. כבר בגיל חודשיים הוא אובחן עם עיכוב התפתחותי. את האבחנה הבאה, דיספרקסיה מוטורית (הפרעה נוירולוגית המתבטאת בקשיים בביצוע תנועות), קיבלה המשפחה כעבור זמן רב, לאחר אינספור בדיקות ואבחונים שגויים. "כל שבוע היינו במכון להתפתחות הילד, פיזיותרפיה, קלינאית תקשורת, נוירולוגים, ועם המטען הזה הייתי מגיעה לעבודה ועוד צריכה לתפקד רגיל. החלטתי לרדת בהיקף שעות העבודה. אלה היו שנים קשות מאוד, העברנו את לביא בין הרבה מסגרות, הכול היה עליי ועל בעלי, עד שבגיל שלוש לביא נכנס לגן של ילדים עם עיכוב התפתחותי. הרגשתי שאני יכולה לנשום, שעכשיו אפשר להתקדם בקריירה".
הרגשת נוח לספר בעבודה על הילד המיוחד שיש לך בבית?
"לא, רק אמרתי שיש לי שני ילדים. לא הרגשתי שנכון להיחשף לעולם עם מה שיש לנו. אז גם הבנתי שאני צריכה תמיכה רחבה ושעליי להיות יותר בשליטה בכל מה שקשור לילד שלי. לכן הצטרפתי להנהגת הורים בעיר, נהייתי פעילה וקידמתי פרויקטים עבור ילדים. כעבור שנה עברתי לעבודה חדשה וכבר היה לי יותר ביטחון שאני יודעת לחלק את הזמן בין ההורות לעבודה ולטיפולים - וסיפרתי על לביא".
במשרתה החדשה בחברת סטארט־אפ קטנה היא הקימה את תחום התמיכה הטכנית - תפקיד תובעני שדורש עבודה כמעט לאורך כל שעות היממה, כולל סופי שבוע. "זה הסתדר לי כי עבדתי מול ארצות הברית, ויכולתי לעבוד גם משמונה בערב עד חצות כשהילדים ישנים".
ואז הגיעו הקורונה וגם היריון שלישי, והעבודה מהבית אפשרה לה להתנהל בגמישות. כיום היא מנהלת אופרציה של תמיכה טכנית בחברת Flexera. מדובר בעבודה היברידית במתכונת של שלושה ימים מהבית ויומיים מהמשרד. "סיפרתי להם שיש לי ילד עם צרכים מיוחדים ושצריך להביא את זה בחשבון. לביא לומד בכיתה רגילה עם סל שילוב. בזכות הטיפולים והפיזיותרפיה מצבו המוטורי השתפר פלאים והעבודה נותנת לי תחושת הגשמה עצמית. אני אוהבת את האתגרים, את היחסים הבינאישיים, נהנית לנהל פרויקטים. במקביל אני מתנדבת במיזם 'נשים משלבות נשים', מסייעת לנשים צעירות להיכנס להייטק וגם מסייעת להורים לילדים עם צרכים מיוחדים מהניסיון שלי, וכל זה ממלא אותי".
אפרת ברק־צדוק: "חיי חברה הם מותרות. כל אחת צריכה להחליט במה להשקיע משאבים ואנרגיות, לקבוע סדר עדיפויות ולהבין על מה היא לא מוכנה לוותר"
נשמע שיש לך לו"ז עמוס מאוד. על מה את בכל זאת מוותרת?
"כשעבדתי בחברת הסטארט־אפ, למשל, היו לי המון טיסות לחו"ל, עד שהבנתי שלביא צריך אותי ושיש תקופות שאני לא יכולה לטוס. אבל ההקרבה הגדולה היא בעולמות של החיים האישיים. המון שנים לא יצאנו כזוג כי לא היה אפשר להשאיר את לביא עם בייביסיטר, ולא תמיד המשפחה יכולה לעזור. גם חיי חברה הם מותרות עבורי. כל אחת צריכה להחליט במה להשקיע משאבים ואנרגיות, לקבוע סדר עדיפויות ולהבין על מה היא לא מוכנה לוותר.
"מבחינתי הילדים במקום העליון, וכל מקום עבודה צריך לדעת את זה ולאפשר לי לנהל את חיי המשפחה במקביל לעבודה. רוב המקומות בהייטק מאפשרים את זה, ולכן קל לי יותר מהבחינה הזאת. אני חושבת שהמסר הוא לא לוותר על מה שאת רוצה לעשות, לא לוותר על החלומות ולמצוא את הדרכים להפוך את זה לאפשרי".
האופי שלי התעצב
טל מילס (48) מפרדסיה היא מנכ"לית של עמותת המועצה הישראלית לבנייה ירוקה, חברת מועצת פרדסיה, דירקטורית בכמה חברות ואמא לשלושה. הבכור, יותם בן ה־14, מאובחן על הרצף האוטיסטי.
חופשת הלידה שלה נמשכה עשרה חודשים, ואחריה חזרה לעבודה בחברה קטנה, שם פיתחה מיוזמתה מחלקת משאבי אנוש וקודמה לתפקיד ניהולי. כשיותם היה בן שנה ו־11 חודשים הוא אובחן, "ונשארתי בעבודה כי זה היה נוח", היא אומרת. "היינו בבליץ של טיפולים, עשינו כל טיפול אפשרי. הבאנו באופן פרטי משלבת לגן הפרטי. היה צריך להבין, להתאבל ואז לקום על הרגליים. באותה תקופה לא הייתה מודעוּת כמו היום, ועשינו הרבה דברים לבד, נאלצנו לקבץ מידע".
ארבע שנים אחרי שיותם נולד, הגיעה הצעת עבודה מהמועצה הישראלית לבנייה ירוקה. "החלטתי לקחת אותה למרות שזו הייתה משרת ניהול זוטרה", היא אומרת. "עדיין לא הרגשתי שאני בשלב שאפשר להתפנות לקידום הקריירה שלי. יותם הוא המרכז, יש המון טיפולים והרבה התעסקות, ואני ניסיתי להיות שם וגם לייצר לעצמי קבוצת שווים ולהיתמך בה".
ואז החלטת להביא ילד שני לעולם.
"גם זו לא הייתה החלטה פשוטה, את לא יודעת אם תהיה הישנות. ליותם היה קשה מאוד כשרונה נולדה. הוא עבר ללמוד בבית ספר דמוקרטי עם משלבת, וממש עבדנו בלהיות מתאמי הטיפולים שלו. זו משרה מלאה. אחרי תקופה מסוימת הבנו שהשילוב לא מתאים לו והוא עבר לכיתת תקשורת".
איפה את היית בכל הסיפור הזה?
"כבר עבדתי ארבע שנים במועצה ורציתי את השלב הבא. התחלתי לחשוב על עצמי. המערכת המשפחתית הייתה יציבה פחות או יותר, והבנתי שאני יכולה להתמודד על משרת סמנכ"לות במועצה. גיליתי שאני אוהבת את זה ושהעולם לא מתמוטט. כשאני חוזרת הבית אחרי שבעבודה מרתק לי, הילדים שלי מרוויחים מזה. אין בהם טיפת התמרמרות, הם רק רואים את הטוב בזה".
בהמשך הבאת לעולם ילדה שלישית, ואחרי שנה וחצי בתפקיד סמנכ"לית נהפכת למנכ"לית. איך זה הסתדר עם הבית?
"קודם כול בן הזוג שלי הוא שותף מלא ותומך בכל מה שאני רוצה. בלי תמיכה כזאת אין סיכוי להצליח. חמותי עזרה, וגם ההורים שלי עזרו מאוד, עד שאבא שלי נפטר ואמא שלי חלתה, בדיוק בזמן שהתמודדתי על ראשות מועצת פרדסיה, אבל לא נבחרתי".
טל מילס: "הבנתי שאם לא אתמודד עם הביורוקרטיה, הבן שלי לא יקבל את מה שהוא צריך. לא החלטתי לכבוש את העולם, האופי התעצב בזכות המלחמה הלא פוסקת"
איך הכנסת גם את זה לתוך הלו"ז שלך?
"את בוחרת את הדברים שחשובים לך. אחרי המאבק הביורוקרטי שניהלנו לטובת יותם, היה לי מספיק ידע כדי לעזור להורים לילדים על הרצף, כדי שלא ירגישו לבד. ואז, כשאת רואה אי צדק במקום שבו את גרה, את מבינה שאם לא תעשי מעשה זה לא יקרה".
את חושבת שהחיים שלך היו מקבלים כיוון אחר לו יותם היה נולד ללא מוגבלות?
"יותם הילד הבכור, ואין ספק שההורות קיבלה את הכיוון כשהוא נולד. הייתי אדם שקט וביישן, עד שהבנתי שאם אני לא אתמודד עם הביורוקרטיה, הבן שלי לא יקבל את מה שהוא צריך. לא קיבלתי החלטה לכבוש את העולם, האופי התעצב בזכות המלחמה הלא פוסקת. יותם מקבל את מה שמגיע לו, וזה פיתח אצלי יכולות. אני לא מקטינה לרגע את הקושי, אבל אם אנחנו נצמח, גם הילדים שלנו יצמחו".
