"כן, אני צריכה להתוודות בפנייך", היא נאנחה, אחרי שנדהמתי לגלות מי בן זוגה החדש - מכר מהעבר שלה, שפעם גיליתי בו עניין. "זו הסיבה שאף פעם לא באמת רציתי לשדך לך אותו. תמיד הרגשתי שאם לא הייתי בזוגיות עם דניאל, הוא היה הבחור שהייתי רוצה לעצמי. ואז חשבתי: מה יקרה אם יום אחד אני ודניאל ניפרד, ופתאום יתחשק לי לצאת איתו? גם אם זה לא היה מחזיק ביניכם, עצם זה שיצאתם היה הופך אותו למחוץ לתחום עבורי". היא חייכה רגע והוסיפה: "והנה, את רואה? איזה מזל שצדקתי".
אם לסכם את מה שהרגשתי באותו רגע בשתי מילים: הלם מוחלט. ובמילה אחת: אאאאאאה? בחיים לא הייתי חושבת שהיא תיפרד מדניאל. בחיים לא הייתי חושבת שהייתה לה אג'נדה סמויה לא לשדך לי את המכר. מצד שני, כשהתחתנתי, בחיים לא הייתי חושבת שאתגרש... אז אולי אסור לי לחשוב במושגים של "בחיים לא הייתי חושבת"? ואולי זה בדיוק ההבדל בין שתינו, שהיא כבר חשבה על זה קודם?
נחזור רגע ארבע שנים אחורה, למסיבת יום הולדתה ה־40. היא הייתה גרושה כמוני, אבל שלא כמוני: בזוגיות אוהבת עם דניאל. הם אפילו גרו ביחד, עם הילדים שלה ושלו, והיא תמיד הגדירה אותם כ"זוג נשוי, רק בלי הבילוי המפנק ברבנות". והמכר? היה אחד האורחים שקשקש איתי ליד הבר. הוא היה משעשע ובדיוק הטעם שלי. יומיים אחרי זה, כשהיא העלתה לפייסבוק תמונות מהאירוע, שאלתי אותה עליו. היא סיפרה שהם עבדו פעם יחד, בתקופה ששניהם עוד היו נשואים. שמחתי לשמוע שגם הוא גרוש. שמחתי עוד יותר כשהיא הרעיפה עליו שבחים. אבל שמחתי הרבה פחות כשתוך שנייה, אחרי שאמרתי לה, "נו, יאללה, תכירי בינינו", היא ענתה שהוא בזוגיות. כעבור כמה חודשים נתקלתי בתמונה שלו באפליקציה. כתבתי לה שנראה שהוא "שוב פנוי" ושאשמח לחיבור. היא לא הגיבה, ובפעם הבאה ששאלתי, חרצה ש"הוא לא ממש סגור על עצמו". אני הסקתי את המסקנה המתבקשת: הוא פשוט לא מעוניין בי והיא מנסה לחסוך לי את אי הנעימות. כי היי, הייתי שם. גם אני לפעמים המצאתי תירוצים כמו: "הוא בדיוק חזר לאקסית. כלומר, לאמא שלו. זה מורכב".
בדיעבד התברר שזה לא היה קשור אליי, שהוא מעולם לא ידע אפילו שהבעתי בו עניין, אלא שחברתי, שהייתה בזוגיות, שמרה אותו לעצמה בצד, כרזרבה. כמו מצנם חדש באריזה, בזמן שעל השיש מונח טוסטר לחיצה שעדיין עובד.
אז כן, כשהיא סיפרה לי שהם ביחד, הלב שלי התכווץ, אבל לא כי המכר שמצא חן בעיניי בבר עושה איתה עכשיו אפטר־פרטי בדירת הגרושות החדשה שלה. תכלס, ביני ובינו לא היה כלום. זה יותר בגלל כל הסיפורים המיותרים שסיפרתי לעצמי - שהוא לא רצה לצאת איתי או שהיא ודניאל הם זוג מנצח. ואז תהיתי, אם זה ככה גם אצל הרבה גרושות אחרות, שגם כשיש אהבה ומשיכה, הן כבר לא מאמינות ב־Happily ever after. אולי זה מה שהגירושים מלמדים אותנו - שתמיד כדאי שעין אחת תפזול על יציאת החירום ושאחרי שנשרפים פעם אחת, מוטב להחזיק מטף כגיבוי.
או שאולי פשוט עם דניאל, למרות מה שנראה מהצד, לא באמת הייתה אש? כך או כך, היא יצאה מזה בסוף עם סיפור אהבה לוהט. ואני? יצאתי רק עם סיפור.