"זהו, עכשיו זה רשמי: התגרשתי בטיימינג הכי גרוע שאפשר", היא רוטנת. האמת? בימים אחרים הייתי מנסה לעודד אותה, אבל במלחמה אין כוח לזייף. לכן, במקום זאת אני אומרת לה "את צודקת לגמרי. זה בהחלט מבאס".
מה לעשות? היא באמת צודקת. היא התגרשה לפני שש שנים, בגיל 44, ואחד הדברים שניחמו אותה בכל הסיפור זה שלפחות באופק ממתינים לה דייטים מלהיבים. היא שמעה ממני ומחברות גרושות אחרות שהעולם השתנה מאז שהייתה רווקה בת 22, שהיום יש פייסבוק, אינסטגרם, אפליקציות, אפילו אימוג'ים עם פירות שאומרים הכול... אבל אופס. עוד לפני שהדיו יבש על חוזה הגירושים, החלה מגפת הקורונה.
במשך שנתיים היא מצאה את עצמה כלואה בבית עם שלושה ילדים וחתול, כשהדייט המסעיר היחיד שלה היה עם שליח וולט. וגם היה זה סוג של דייט בחשכה. היא ראתה אותו רק דרך העינית, עם מסכה כמובן.
וכן, כמו כולם, היא בכל זאת ניסתה: עשתה פגישות ראשונות בזום, לפעמים, כשחוקי הרדיוס התירו, אפילו מצאה את עצמה בפגישה על ספסל בגן הציבורי. אבל למי היה כוח לנשיקה צרפתית כשיש סיכוי שתצאי מזה עם קוצר נשימה וטעם של בדיקת אנטיגן?
ואז, בדיוק אחרי שהיה נדמה שהעולם נפתח והלב התחיל להתרגש, הגיע 7 באוקטובר. שוב סגרים, רק הפעם מגובים בטילים, ובעיקר מצב רוח בתחתית. ולמי יש כוח לדייטים, שלא לדבר על אינטימיות, כשהלב רק רוצה לבכות?
והנה קאט למלחמה עם איראן. בדיוק באותו סופ"ש היה אמור להיות לה דייט עם מישהו שבאמת הלהיב אותה. עד כמה? בפגישה הראשונה עשתה משהו שמעולם לא עשתה לפני כן - קבעה תור ללק ג'ל. ואז בלילה שבין חמישי לשישי החלה המתקפה, ופוף: הדייט חוסל כמו אחד המדענים בטהרן.
"אני תכף בת 50", אמרה לי בייאוש. "שש שנים מהחיים הלכו לי סתם ככה, על כלום". לגמרי הזדהיתי. כי באמת קשה לומר שממש "חיינו" בשנים האחרונות. ואז שתינו חשבנו עד כמה אנחנו מקנאות ברווקים וברווקות. להם לפחות, נדמה שהמלחמה עושה פלאים לדייטים. לפי הדיווחים, המקלטים הציבוריים הפכו לטינדר החדש. אנשים הגיעו עם מזרנים, אוהלים, חילקו צ'ייסרים ועשו קרחנה בחניון של דיזנגוף סנטר. אבל מה כבר גרושות כמונו עם ילדים יכולות לעשות? מקסימום לרדת איתם למקלט העירוני ולחלק כוסות שוקו. וגם אם יקרה נס, וכנגד כל חוקי הסטטיסטיקה נפגוש שם במקרה שכן אטרקטיבי שיתגלה במפתיע שגם הוא גרוש - הבת שלנו תעדכן כמובן שהוא אבא של חברה טובה שלה, ושאין מצב בעולם שאנחנו יוצאות איתו. אבל לפחות אחרי שבועיים מרוטים, הגיע רגע של תקווה. "נו, עכשיו כשיש הפסקת אש, תוכלי סוף־סוף להיפגש עם הדייט שלך", כתבתי לה בהתלהבות. אבל היא עדכנה שהבחור התפוגג חמישה ימים אחרי תחילת המלחמה. נעלם כמו חמינאי לבונקר. ויש לה גם תיאוריה: הוא בטח פגש במקלט בהרצליה שכנה חושנית שהתגלתה כגרושה. ובמקרה הזה, הילדים שלו בכלל לא הכירו את הילדים שלה. כי יש כאלה שמוצאים אהבה תחת טילים, ויש כאלה שמוצאות את עצמן עם לק ג'ל מושקע, שסתם מתבזבז על חתול פרסי.