סיפורה של סרן (מיל') פרידה חולי, בת 57, נשואה ואם לשניים (33, 29), תושבת להבים שבנגב. אדמיניסטרטורית בחברת הנדסה, מסיימת לימודי פסיכותרפיה והנחיית קבוצות. משרתת במילואים במסגרת "ממשיכים בחיים":
"לפני שבועות ספורים הופיעה בתקשורת ידיעה קצרה: 'לוחם גולני נפצע מפליטת כדור במהלך פעילות מבצעית בדרום הרצועה'. זה החזיר אותי בבת אחת לאחור, לפציעה שלי מפליטת כדור, שאירעה לפני 37 שנים, ב־25 במאי 1988. מניסיוני אני יודעת שיש לפניו דרך ארוכה, שהוא רק בתחילתה.
נולדתי בבאר שבע, בכורה בין ארבעה, וגדלתי במשפחה מאושרת וכיפית. הייתי ילדה מקובלת, פעילה חברתית, מתנדבת ושואפת לצדק. בצבא עשיתי קורס אלחוטניות בחיל הקשר, הדרכתי, סיימתי בהצטיינות קורס קצינות ונשלחתי כקצינת קשר לבסיס הדרכה בבית אל. שם החלטתי שאני רוצה להמשיך לשרת בצבא ולהתקדם בסולם התפקידים והדרגות.
"הוא הניח את האקדח על השולחן ושיחק בנצרה. רציתי להגיד לו שייזהר, אבל לא הספקתי. אני זוכרת עד היום את הבווום! התרסקה לי העצם, נקרע לי עצב, וכף הרגל שלי השתתקה לתמיד"
אבל מישהו מלמעלה תכנן לי דברים אחרים. באחד הימים היינו אמורים לצאת לתרגיל בשטח ואני ישבתי במשרד והכנתי את פקודת התרגיל. למשרד נכנס אחד הקצינים כדי לדון איתי בנושא התרגיל, והתיישב על השולחן שמולי. הוא הוציא את אקדחו, הניח אותו על השולחן, ותוך כדי שיחה לקח אותו ושיחק בנצרה. רציתי להגיד לו שייזהר, אבל לא הספקתי. אני זוכרת עד היום את הבווום! נפלט לו כדור 9 מ"מ מטווח אפס. המזל היה שישבתי עם ברך כפופה שהסתירה לי את בית החזה והבטן. הכדור נכנס לי מתחת לברך ימין ויצא. הוא נכנס ללחץ ואני הרגעתי אותו שזה שום דבר, מה שלא היה מדויק.
הזריקו לי מורפיום, הטיסו אותי במסוק להדסה הר הצופים, ושם דרשתי להודיע בעצמי להוריי. סיפרתי לאבא שהחלקתי על בננה, שאני בבית החולים ושלא ידאגו. האמת היא שהיה בהחלט מקום לדאגה. מחדירת הכדור התרסקה לי העצם ונקרע לי עצב, מה שגרם לכך שכף הרגל שלי השתתקה לתמיד. אחרי הצילום אמר לי האורתופד (שאגב, מלווה אותי עד היום), שהסיכוי שישאירו לי את הרגל קלוש. אבל הצוות הרפואי בראשותו עשה כל מאמץ כדי שהרגל תישאר. אחרי הניתוח גיבסו לי את הרגל מהירך עד כף הרגל והייתי בגבס שנה וחצי, שבה היה אסור לי לדרוך על הרגל. במהלך התקופה התמודדתי עם זיהומים, ניתוחים לשחזור העצם ומה לא.
5 צפייה בגלריה
בתקופת השיקום. "כשהבנתי ששכחתי איך הולכים פרצתי בבכי, ואז החלטתי שדי להתבייכנות"
(צילום: אלבום פרטי)
חצי שנה אחרי הפציעה הודיעו לי שאני משתחררת מצה"ל ועוברת לטיפול אגף השיקום במשרד הביטחון. הרגשתי שאומרים לי, 'לכי הביתה, לא צריך אותך', ונפגעתי מאוד.
כמעט שנתיים הייתי בבית החולים, רובן במחלקת שיקום אורתופדי בשיבא. באותה תקופה לא הייתה מודעות לנשים פצועות, והכניסו אותי לחדר עם ארבע חולות סוכרת קשישות, שעמדו בפני קטיעת רגל. זה היה נורא. זו הייתה תקופת מלחמת לבנון וברחתי לחיילים הפצועים שהיו בשיקום. כל חודש הגעתי להדסה לפתיחת הגבס, ובכל פעם נחלתי אכזבה: העצם לא התאחתה. רק אחרי שנה וחצי התחיל השיקום האמיתי. כשהורידו לי את הגבס והפיזיותרפיסט אמר לי, 'תתחילי ללכת', הבנתי ששכחתי איך הולכים ופרצתי בבכי. אבל מיד החלטתי שדי להתבכיינות ושאני צריכה לעבוד חזק כדי ללמוד ללכת מחדש. כמו תינוק.
כשנפצעתי הייתה לי זוגיות, אבל די בהתחלה החלטתי לסיים אותה כדי שלא יהיו השוואות בין פרידה שלפני הפציעה לפרידה שאחריה. במהלך השיקום התבגרתי והשתניתי, והזוגיות כבר לא התאימה.
בשיקום הכרתי את בעלי, שלומי, קצין בגולני שנפצע בלבנון. שנינו היינו פצועים ושנינו נכי צה"ל וצמחה בינינו זוגיות ניטרלית, בלי השוואות מהעבר. נישאנו כשהייתי בת 24. שלומי נשאר בצבא.
במהלך ההריונות היו לי בעיות שיווי משקל ונפילות וגם הלידות לא היו פשוטות. אני מאמינה שאלמלא זה, היו לי עוד ילדים. את שני הבנים שלנו גידלתי כאשת קצין קבע בגולני, על כל המשתמע מכך. זה לא היה פשוט, אבל לא ויתרתי על ההתפתחות האישית. סיימתי תואר ראשון במינהל ומדיניות ציבורית במכללת ספיר, למדתי הידרותרפיה והדרכת שחייה לתינוקות, והייתי אמא פעילה מאוד.
השלכות הפציעה לא הסתיימו. מאחר שעד היום כף הרגל שלי משותקת, יש לי בעיית בשיווי המשקל. לפני שנתיים נפלתי ונותחתי לשיקום הקרסול שנשבר בשני מקומות. בעתיד אעבור ניתוח להחלפת ברך, גם זה תוצאת לוואי של הפציעה.
בתוך היומיום והשיקום הפיזי, השיקום הנפשי שלי נדחק לצד. הציעו לי טיפולים פסיכולוגיים, אבל אני שידרתי תמיד שהכול בסדר. בדיעבד, עם השנים, התברר שהיו תסמינים ברקע: חוסר בשינה רצופה, פתיל קצר ועוד דברים שלא ייחסתי לטראומה שעברתי.
לפני ארבע שנים ראיתי פרסום שבמכללת טאותרפיה פותחים קורס לפוסט־טראומטיים שמיועד לאנשי שירותי הביטחון, וזה עניין אותי. בריאיון שאלו אם אני פוסט־טראומטית והפתיל שלי עלה לשמיים. הייתי בהכחשה ועניתי שאצלי הכול תקין. למרות זאת התקבלתי, ובמהלך הקורס, שהיה מסע אל הנפש בשיטת 12 הצעדים, הבנתי שבעצם גם אני פוסט־טראומטית. אחרי 33 שנים פניתי לאגף השיקום במשרד הביטחון והוכרתי כבעלת PTSD (תסמונת פוסט־טראומטית). היום יש לי 65% נכות. במקביל התחלתי ללמוד במכללת טאותרפיה לימודי תעודה בפסיכותרפיה ממוקדת טראומה והתמכרויות והנחיית קבוצות, ואני מסיימת ביוני.
"מאחורי צלקת של גבר יש 'סיפור מלחמה' הירואי והוא מתגאה בה. לי לקח כמה שנים להתחיל ללכת במכנסיים קצרים, כדי לא לחשוף את הצלקות"
ב־7 באוקטובר 2023 שמענו את האזעקות בביתנו בלהבים. בן זוגי, גמלאי של צה"ל, הוזעק לעבודתו ברשות המעברים היבשתיים במשרד הביטחון. אני התחלתי להתנדב בסורוקה בעזרה להורי פצועים, חילקתי קפה והרגשתי שאני רוצה לעשות משהו משמעותי יותר. ואז התקשר אליי סא"ל (מיל') יריב לב ארי ושאל אם אני רוצה להתגייס למילואים. הוא סיפר לי שבאגף הנפגעים בצה"ל הוקמה יחידה בשם 'ממשיכים בחיים', שהוא עומד בראשה, ואליה מגויסים נכי צה"ל ותיקים כדי לשמש מנטורים לפצועי 'חרבות ברזל', מאחר שאנו מגיעים עם ידע ומבינים את מה שהם עברו ויעברו. ברור שהשבתי בחיוב. ידעתי שיש לי מה לתת מניסיוני השיקומי. הרי אני הייתי שם, אני יודעת מה זה להיות נכה, ואם אני עומדת על רגליי, מנהלת חיים רגילים, לומדת ומתפתחת ולא נותנת לנכות לנהל אותי, אני בהחלט יכולה להביא תועלת.
חזרתי למדים, וכשהועליתי לדרגת סרן במילואים (שהוענקה לי אישית על ידי קמש"ר תא"ל עדנה איליה), הרגשתי שסגרתי מעגל. מבחינתי קיבלתי פיצוי על השחרור מצה"ל, שהסתיים בדרך שלא רציתי. אחרי שעברתי הכשרה ליוויתי כמנטורית שלוש פצועות פגועות ראש וגם פצועים גברים.
היום, בניגוד למה שהיה בזמני, יש יותר מודעות, רגישות ופתיחות לנושא של נשים פצועות הן מצד הציבור והן מצד הפצועות עצמן. ועדיין, התמודדות עם פציעה והשלכותיה אצל אישה שונות לגמרי מזו שאצל גבר. גבר שנפצע - מבחינתו ומבחינת הסביבה הוא גיבור מלחמה. אישה שנפצעה – בין אם בתאונת אימונים ובין אם במלחמה, כי היום הנשים נמצאות גם בתפקידי לחימה – פחות מספרת על הפציעה שלה, וגם הסביבה מתייחסת לזה בצורה שונה. מאחורי צלקת של גבר יש 'סיפור מלחמה' הירואי והוא מתגאה בה. אישה לא תחשוף את הצלקות וגם לא את הפגיעה הנפשית שלה. לי לקח כמה שנים להתחיל ללכת בבגד ים או במכנסיים קצרים כדי לא לחשוף את הצלקות. פשוט הבנתי שמלבדי לאף אחד לא אכפת.
לנשים יש גם שאלות על אינטימיות, זוגיות קיימת ועתידית, הריונות ועוד. כאן היתרון שלי כאישה פצועה, נכה ומצולקת. הפצועות רואות אותי ומבינות שאפשר לנהל חיים רגילים. אני לא מציירת להן תמונה ורודה, מסבירה שזה לא קל ושההתמודדות היא לכל החיים, אבל רק מי שנפגעה יודעת באמת את עומק הכאב, ובתוך כל השברים מסתתרת לוחמת שרואה אותה ומבינה אותה – והיא לא לבד".
5 צפייה בגלריה
"הפצועות רואות אותי ומבינות שאפשר לנהל חיים רגילים". עם בעלה שלומי וילדיהם עמית וסהר
(צילום: אלבום פרטי)
באחרונה הוכשרתי לתפקיד נוסף ביחידה: עמיתת שיקום, שמלווה נפגעי פוסט־טראומה, מה שנקרא 'הפציעה השקטה'. בתפקיד הזה אני מלווה הלום קרב מ'צוק איתן', במטרה לעזור לו להכיר בעובדה שהוא הלום קרב ושאפשר לחיות עם זה ללא בושה. אנחנו עוברים יחד, בצעדים קטנים, תהליך צמיחה נפלא. בנוסף, בחצי השנה האחרונה אני מרכזת את מערך הפצועים והמנטורים בשיבא מטעם יחידת 'ממשיכים בחיים', שפועלת בכל בתי החולים ומרכזי השיקום בארץ. תפקידי כולל בין השאר איתור פצועים והתאמת מנטורים. המנטור אמור לשמש לפצוע חבר לדרך ולתת לו ולמשפחתו את המעטפת שהוא זקוק לה במסגרת מטה רב־תחומי שמרכז את הכול.
אין מראה מרגש יותר מלראות נכי צה"ל, כולל בני 70 פלוס ממלחמת יום הכיפורים, מתחברים כמנטורים לפצועים חדשים, מנהלים איתם שיחות נפש, תומכים במשפחותיהם ומהווים השראה לכך שאפשר להמשיך בחיים ולנצח".
שורה תחתונה: "הפציעה שלי תמיד תלווה אותי, אבל אני לא נושאת אותה על גבי ולא נותנת לה לנהל אותי".
