"לא נתפס אצלי שהוא לא ישוב עוד", סיפרה היום (שלישי) מזי יחזקאל, אחת מחבריו של לוחם הימ"מ רב-פקד אלכסיי שמקלוב. כמוה, בני משפחות שכולות וחברים רבים פקדו שעות ספורות לפני ערב יום הזיכרון את בתי העלמין ברחבי הארץ, להתייחד עם יקיריהם לפני תחילת הטקסים.
אלכסיי שמקלוב, בית העלמין הצבאי בחיפה
דקות ארוכות עמדה מזי יחזקאל בגוש ג' שבחלקה 3, ליד קברו של חברה הקרוב, לוחם הימ"מ שנפל בקרב מול מחבלים בשדרות. רפ"ק אלכסיי שמקלוב התגייס ב-2014 לגדוד 603 בהנדסה קרבית, ושירת כלוחם, חבלן, צנחן ומפקד צוות. בבוקר 7 באוקטובר הוא הוקפץ מביתו ויצא להילחם לצד חבריו ליחידה. שמקלוב הוביל צוות פריצה, ונלחם פנים מול פנים במחבלים שהתבצרו בתחנת המשטרה בשדרות. המטרה העליונה: חילוץ בני הערובה והצלת חיים.
ביומנו, שחלקים ממנו מוצגים על קברו, הוא כתב על אהבתו למדינה: "אני נלחם את המלחמה הטובה, את הכי טובה מכולן. לא בשביל כסף, לא בשביל כבוד, בשביל שהטוב ינצח את הרע, האור את החושך. לא משנה מה ההיסטוריה תספר, אני יודע באיזה צד אני. אני עם אנשיי מול האויב, אין קשר מחייב מזה. זו החזית ובה אני נמדד בכל מה שאני עושה, אני לא שוכח את זה לשנייה. וזה יכול להיות קשוח, במידה שנצלול פנימה. אני מוכן. אני רגוע. לחימה זה הדבר היחיד שנחשב".
חברתו שיתפה: "אלכסיי היה לוחם מוכשר, אמיץ ומוערך על כולם. הוא היה אדם אהוב עם חיוך רחב שתמיד מרוח על פניו. בכל מקום שנכח בו הוא היה מושא להערצה, בשקט ובענווה הוא הצטיין. הוא היה לוחם בכל רמ"ח איבריו, חכם ומצחיק. היה בו שילוב בין הקשיחות לטוב לב. זה הפך אותו ללוחם מקצוען בצורה בלתי רגילה. הוא היה ערכי וקשוב לפקודיו, דואג לכל איש שעובר בדרכו. תמיד נזכור אותו ככה, אחד בדור. אני יושבת כאן וקוראת מה כתבו לו החברים ובני המשפחה, ואני נרגשת לראות מה הוא כתב. זה עדיין לא נתפס אצלי שהוא לא ישוב עוד. הכאב לא מרפה, כולנו מתגעגעים אליו מאוד".
יהודה (דודי) ליטני, בית העלמין הצבאי בחיפה
עדית, שהפכה לאחות שכולה עם נפילתו של אחיה יהודה, פקדה את קברו - ומיהרה גם לחלקות קבר נוספות, לחזק הורים שכולים בשעתם הקשה. רב"ט יהודה (דודי) ליטני נפל בתאונת אימונים ליד מעלה אדומים ב-1973. הוא נטמן בגוש ב' שבחלקה ו'.
האחות עדית סיפרה בכאב: "הוא הספיק לעבור קורס מ"כים ונהנה מאוד בצבא, ואז פקד אותנו האסון הכבד. הגעתי היום כי אני מעדיפה להתייחד עם זכרו, להיות כאן בבית העלמין. חלפו שנים רבות אבל הכאב לא מרפה לרגע. אחות שכולה צריכה להתמודד עם השכול, עם הגעגועים וגם לדאוג להורים שאיבדו בן. אני רואה מה עברנו מאז 7 באוקטובר וליבי עם המשפחות השכולות שאיבדו את יקיריהן באסון הכבד שפקד את המדינה היקרה שלנו. לכן אני באה לחזק אותן בכאב הקשה והטרי שלהן. זה יהיה איתן לעד".
גדי לוי, החלקה הצבאית בחולון
במשך 43 שנים, מדי שנה, מגיעים שמוליק הכהן ואיציק שופן "לבקר" את חברם לוחם הצנחנים, שנפל ב-10 באוגוסט 1982, במלחמת לבנון הראשונה. סמל גדי לוי היה הבן הצעיר מבין שלושה אחים. גם הוריו, חנה ומנשה, כבר אינם בין החיים. חברו הכהן סיפר: "אני זוכר את חנה, אמא של גדי. בכל יום חמישי עד יום מותה היא הייתה הולכת לתחנת ההסעות וממתינה שבנה יחזור מהצבא. אחר כך היא הייתה חוזרת הביתה לבד".
הוא הוסיף: "גדי נשאר צעיר לנצח, בן 20. הוא מאוד אהב את הטבע והיו לו חלומות שלא זכה להגשים כמונו, אנחנו הקמנו משפחות, יש לנו קריירה, ילדים ואפילו נכדים. הוא לא זכה לכל זה".
שופן סיפר על חברם המשותף: "למדנו יחד בגן, ביסודי ובתיכון. לא שכחנו את גדי. בכל אירוע משמח, בכל אירוע חשוב, תמיד הגענו אליו. אנחנו אצלו לפחות 6-5 פעמים בשנה ולא מוותרים גם על יום הזיכרון. הוא נפל כדי שאנחנו נוכל להתחתן ולהקים משפחות בארץ שלנו. גם היום, 43 שנים אחרי, זעקות השבר מהלווייתו עוד מהדהדות באוזניי".
בדרכם החוצה עברו בקברו של גדי גם תלמידי תיכון דרכא מבת ים, שהגיעו להניח פתקים על קברי הנופלים. "תודה רבה שהיית עבורנו", כתבו.
נדב כהן, החלקה הצבאית בחולון
בחלקה הטרייה ביותר בבית העלמין, חלקה 10, בולטות תמונות הלוחמים והלוחמות שנפלו במלחמת "חרבות ברזל". תלמידי חטיבת הביניים חשמונאים מבת ים הגיעו לכאן, הניחו זרי פרחים והדליקו נרות נשמה. אחד התלמידים הניח דף לבן על קברו של טוראי נדב כהן, שנפל ב-10 בדצמבר אשתקד, וכתב למשפחתו: "יקירכם תמיד יישאר בליבנו. אני מצטער שאתם נשארתם בלי יקירכם ועם האובדן. אני מודה ליקיר שלכם שנפל למען הגנת המדינה והציל את תושבי המדינה".
המורה אורלי מויאל אמרה כי "באנו עם תלמידי החטיבה לומר תודה לנופלים שבזכותם אנחנו יכולים לחיות במדינתו האהובה".
אלירן יגר, בית העלמין קריית שאול
הקברים בבית העלמין קושטו באבנים, בפרחים ובתמונות. הבוקר הגיעה לשם גם רעיה עדני, אלמנתו של אלירן יגר, שנפל בט"ו בשבט בחאן יונס. היא סיפרה כי יומיים לפני שהיה אמור לצאת מעזה הוא נפגע מירי צליפה. רס"ם אלירן יגר שירת ביחידת ההנדסה של גבעתי, ונפל לקראת עסקת החטופים האחרונה.
"זאת פעם ראשונה שבאתי לפה לבד", סיפרה אלמנתו. "יש לנו שני ילדים מתוקים, איתן וגילי. איתן בן 6 כמעט, ועולה לכיתה א' שנה הבאה. גילי בת שנתיים. אין לי הרבה פניות להתאבל עליו. ואני פשוט צריכה קצת זמן לבד איתו. לבכות עליו, לבכות שהוא לא פה יותר, שהוא לא רואה את הילדים שלו - אז באתי בדרך לעבודה. לא ידעתי לאן ללכת.
"אני לא בן אדם שמתחבר לקברים בכלל, אבל היום חיפשתי איפה להיות. איפה לגיטימי לבכות. לא רציתי להישאר בבית. מחר מאוד כאוטי פה. אני אבוא גם מחר, אבל אין שם רגע של שקט ולבד. היינו ביחד תשע שנים, מתוכן שש שנות נישואים. הוא היה פה, ואני לא מאמינה שהוא הלך".
הראל קוריאט, בית העלמין קריית שאול
סבא של הראל קוריאט, מפעיל כטב"ם שנהרג רק לפני חודשיים, ב-9 בפברואר 2025, סיפר כי "כל אחד היה מאחל לעצמו כזה נכד. מוכשר, מצטיין, היו לו הישגים עצומים". הוא הוסיף כי נכדו הראל "היה מטיס וירטואוז. אלוף. הוא היה בן אדם שאהב לעזור, איפה שהוא רק יכול. אפילו בתחרויות הוא היה עוזר למתחרים שלו. ילד מדהים. הגעתי היום לפני ההמוניות. זה הנכד הבכור שלי ויום זיכרון ראשון בלעדיו. זה כל כך לא טבעי שסבא קובר נכד. לא נקלט, לא נתפס. באתי לבד כי הסבתא לא יכלה להגיע, היא חולה. אני מעדיף להיות איתו לבד".
אור כץ, הר הרצל
בני משפחתו של אור, שנפל לפני פחות מחצי שנה בלחימה בעזה, הגיעו דווקא כדי לחגוג לו יום הולדת. "לא הצלחנו לחגוג לו יום הולדת במשך שנתיים בגלל המלחמה והבטחתי לו שבשנה הבאה נחגוג לו כמו שצריך - לא תיארתי לעצמי שככה נחגוג. הוא היה צריך להשתחרר עכשיו, באפריל, אבל הוא נפל בעזה. אנחנו טריים", סיפרה האם איריס.
אור היה חובש קרבי, וחבריו הסכימו שהוא "תמיד ראה את האחר". הם סיפרו כי "אור לא ידע להגיד לא, הוא היה רואה את האחר לפני שהיה רואה את עצמו. אור קיבל תעודת הצטיינות מרוב שהוא היה טוב. רצו שהוא יתקדם לפיקוד, יום לפני שנהרג הציעו לו להיות סמל מחלקה".
לפני שיחידתו עברה לעזה, שם נפל, אור שירת גם בצפון: "הוא היה בחמ"ל בדוב"ב וביקש מהרב שידבר עם התושבים כדי שלא יסכנו את עצמם. הוא אמר שערך החיים יותר חשוב. השמיעו לנו את ההקלטה הזו בשבעה שלו, פשוט קמתי והצדעתי לו", סיפרה האם בגאווה.
רפאל אליאס מושיוף, הר הרצל
ג'קלין מושיוף, אימו של רפאל, הגיעה להשקות את העציצים ולנקות את הקבר לפני הטקסים. הוא עלה לישראל, התגייס לסיירת גבעתי, וב-7 באוקטובר יצא לשטח. בחודש ינואר שלאחר מכן הוא נפל באסון במרכז הרצועה, בו נהרגו 21 חיילי מילואים, והותיר אחריו אישה וילד בן שנתיים. "כולם קראו לו רפא, זה היה הכינוי שלו. עלינו לארץ ב-2002. אני ושלושה ילדים, בהם רפא. ההתחלה הייתה קשה ומורכבת, אבל זה התחיל להסתדר עם הזמן. אחרי כמה שנים הוא התגייס לסיירת. גם שאר האחים שלו התגייסו לקרבי", סיפרה ג'קלין.
היא הוסיפה: "ב-7 באוקטובר, בשבת השחורה, שמענו חדשות והם היו בבית. הם רצו ללכת להגן על המדינה. אחרי מספר ימים כל הילדים יצאו לעזה. ציפינו שכולם יחזרו ונעשה על האש, שנצחק ונהנה. אני לא יודעת מה יהיה עם המשפחה. אומרים לנו 'רפא נפל חייל', אבל זה עדיין קשה. הוא היה האח הגדול ושימש דוגמה אישית לאחיו הצעירים. תמיד היה מוכן לעזור ולסייע לכולם. הוא היה עוזר לי עם הילדים, אחים שלו. הייתי נותנת לו אחריות והוא היה השותף שלי והחבר הכי טוב שלי. הוא אהב לעזור לכולם. הוא לימד אותי הרבה".
