לכל אירוע בחיינו מתלוות נסיבות שמעצבות את התפיסה לגביו. המסרים שאופפים אותו, האמירות שנאמרות בגללו, הדמויות שמעורבות בו - כולן תורמות לאופן בו נחווה את הדברים בהווה ונזכור אותם בדיעבד. כך בעולמנו הפרטי, כך גם במרחב הציבורי. כמו מוסיקת-רקע קולנועית שמנחה אותנו אם לחשוש, לשמוח, או לצהול, גם הגורמים שעוטפים אירוע לאומי, הם שצורבים את התפיסה הקולקטיבית כלפיו.
1 צפייה בגלריה
עידן אלכסנדר בפוסט ראשון לאחר שחרורו משבי חמאס
( צילום: מתוך עמוד האינסטגרם של עידן אלכסנדר )
אלו לא תמיד המילים, לעיתים זה פשוט הלחן. זו גם הסיבה שהבשורה על שחרור עידן אלכסנדר התקבלה בסערת רגשות. יותר מאושר צרוף, שיחות המסדרון והאולפנים ביחס אליו ביטאו תחושות מעורבות. אנחת רווחה נמהלה לפתע בדאגה. הסיבה לכך נעוצה במשמעויות הרוחב שנלוו לשחרור. במנגינת הרקע המדינית לרגע החשוב.
חשוב להבהיר – שחרור חייל חטוף הוא אירוע משמח לכל הדעות. שחרור חייל שנחטף בטבח ה-7.10 הוא חובה מוסרית. שחרור חייל חטוף שהוא גם חייל בודד – חלוץ מודרני שעזב חיי-נוחות עבור המדינה – הוא תזכורת לתכלית שלנו כעם. שחרור חייל חטוף אחרי מעל לשנה וחצי בשבי, הוא אוויר בריאות האומה. אבל שחרור חייל ישראלי בידי מדינה זרה, מבלי שישראל מעורבת בדבר – הוא אירוע משנה תודעה. כי הנסיבות שעוטפות את שחרור אלכסנדר מלמדות משהו עמוק יותר. הן עשויות להעיד שהגבינה המדינית זזה. וכעת היא רחוקה יותר מהשולחן הישראלי.
מדינות זרות אמנם כבר עסקו בשחרור חטופים ישראלים מאז השבת השחורה. זה מובן וטבעי. אבל הנוכחות הישראלית היתה קיימת ברקע כל אותם מאמצים. היא וידאה שהאינטרסים הלאומיים שלנו יישמרו
מדינות זרות אמנם כבר עסקו בשחרור חטופים ישראלים מאז השבת השחורה. זה מובן וטבעי. אבל הנוכחות הישראלית היתה קיימת ברקע כל אותם מאמצים. היא וידאה שהאינטרסים הלאומיים שלנו יישמרו. היא גילמה את ההבנה שהדרך להגן על עצמינו בכוחות עצמינו, קשורה ביכולתנו להשיב את בנינו בעצמינו. וככזו, היא גם שידרה מסר ברור של שליטה יחסית בנעשה, מתוך מחויבות ברורה לאנשינו. הנסיבות הנוכחיות, לעומת זאת, עלולות להצביע על מציאות שונה. כזו שישראל אינה בהכרח המחולל המרכזי בה, בכל הקשור לגורלה. שמהלכים משמעותיים לגביה מתנהלים מבלי להתחשב בדעתה. שהשפעתה באזור דלילה מאשר ביומו הראשון של טראמפ בחדר הסגלגל.
ייתכן שעוד מוקדם להכריע אם אכן זהו המצב. אבל כשבוחנים את נסיבות שחרור אלכסנדר בהקשרן הרחב, התמונה שמתקבלת אינה נוחה. מרכיבים אותה גם המשא ומתן הישיר מול איראן, ההסכם מול החות'ים, וההתנהלות הישירה למול קטאר. תדמית שכזאת כמובן שפוגמת במעמדנו האזורי. ערב הרחבת תמרון קרקעי – מדובר בפגיעה חמורה שבעתיים. ובהיעדר יוזמה ישראלית בנוגע ל"יום שאחרי", הסכנה שבמציאות כזאת יתועדפו אינטרסים שאינם ישראלים במסגרת ההסדרים שעתידים להתגבש – היא מוחשית.
גדי עזרא צילום: אביגיל עוזיהימנעות ישראלית מתרחיש שכזה תתקבל מנקיטת יוזמה. מהנחת חזון. לא רק באשר למלחמה, אלא בנוגע לאזור כולו. כזה שישלים את המעשה הצבאי שעתיד לבוא, שיקדם את אזרחיה, את האלמנטים שחשובים לה. לא מדובר במותרות. היה זה טראמפ שטען ששחרור אלכסנדר הוא "צעד ראשון בדרך לסיום הקונפליקט הברוטלי". פניו אינם רק לסיום מלחמת השבעה באוקטובר. כוונתו לסיום הסכסוך הישראלי-ערבי. מבחינתו, רכבת "היום שאחרי" כבר יצאה מהתחנה. לנו שמור קרון מיוחד. כדאי שנהיה עליו.
גדי עזרא הוא מנהל מטה ההסברה הלאומי לשעבר ומחבר הספר “11 יום בעזה”
