הם חיים בתוך המתנה שלא נגמרת, בזמן שהמדינה מדברת על "היום שאחרי". מחכים לא רק להודעה, אלא להכרה שמישהו באמת מוכן לסגור להם את המעגל. בין חששות שנדמים כנצחיים ולילות ללא שינה, המשפחות של 13 החללים החטופים שטרם הושבו מעזה מבקשות פעולה.
נאום איילת גולדין בכיכר החטופים
(צילום: מטה משפחות החטופים, אביב אטלס)
רובי חן, אביו של איתי חן, סיפר ל-ynet על הכאב והכעס: "אתמול ישבנו עם מתן אנגרסט. זה היה קשה. יש ערבוב רגשות שקשה להסביר. אני מצפה לקבל את הטלפון הכי גרוע שאקבל בחיים שלי, ובסוף הוא לא מגיע ואני מתאכזב". לחן אין סבלנות לרטוריקה: "אנחנו לא קונים את מה שחמאס אומר. אנחנו לא שוכחים שהם אלה שרצחו וחטפו אותם, הם יודעים איפה הם שמו אותם. יש קושי להביא אותם. צריך להכניס את הכלים הרלוונטיים ולהוציא את החללים". הוא שאל בפשטות: "איפה המחויבות של מדינת ישראל להחזיר אותם?".
רוב החללים החטופים שנותרו בעזה הם בדיוק אלה שעמדו בחזית ביום שבו המדינה הופתעה: חיילים, קצינים, אנשי כיתת כוננות ושוטרים - קו ההגנה הראשון שלנו ב-7 באוקטובר. אנשים שלא המתינו לפקודות, אלא נעמדו בגופם מול המחבלים כדי להציל יישובים שלמים. רובי מיטיב לנסח זאת: "נשארו שם כל הגיבורים שלנו - נאוטרה, עוז דניאל, איתי, הדר גולדין, חממי, רודאיף, גואילי שהיה שוטר, שהיה בכיתת הכוננות. אלו שנלחמו בשבילנו, החיילים הגיבורים".
רותם קופר, בנו של עמירם קופר, תיאר את ההמתנה כמשחק אימה שבו כל צליל עלול להיות ההודעה שמשנה הכול: "לא ישנים טוב בלילה כי מחכים לטלפון שאולי יבשר לנו שאבא סוף סוף חוזר. מרגיש כמו משחק אימה, לא ברור איזה חטוף חוזר ומתי". הוא סיפר כי הוא מזהה ירידה בתמיכה הציבורית ככל שחולף הזמן מאז שחרור החטופים האחרונים, אך מדגיש את המחויבות של המשפחות זו לזו: "המשפחות שקיבלו חזרה את יקיריהן מבטיחות להמשיך ולתמוך במאבק".
על המשך המאבק הציבורי הוא מוסיף: "אלו ימים שבהם המילים שחרטנו על סמל המאבק - 'עד החטוף האחרון' - עומדות למבחן אמת. מילים שאלעד קציר ז"ל הבין כבר לפני שנים רבות, כשהיה יוצא מדי שבוע לעיקול החץ השחור להזכיר לכולנו שיש חטופים בעזה ושחובה עלינו להחזיר את כולם - חיים או לקבורה בקבר ישראל. 'עד החטוף האחרון' זה יותר מסיסמה, אלו שלוש מילים שמקפלות בתוכן את משמעות המאבק כולו".
סגן נשיא ארה"ב על החללים החטופים
(צילום: U.S. Embassy Jerusalem)
שירה גואילי, אחותו של רס"ל רן גואילי, תיארה את החרדה שמחריפה מדי יום: "הימים האחרונים לא קלים. דאגה אינסופית ומין תחושה של חזרה לאחור, במובן הפחד והחרדה. אנחנו נלחמים בשיניים כבר יותר משנתיים. הקושי רק גדל כי התחושה היא שנשארנו מאחור". היא ביקשה באופן חד משמעי: "חייבים לעמוד בעסקה ושכולם יחזרו, כי להשאיר את רן מאחור זה להשאיר אותנו מאחור".
איילת גולדין, אחותו של הדר גולדין, פנתה אל הציבור ולעצבי ההנהגה כאחד: "אני קוראת לכולכם - צאו לרחובות, תגיעו לעצרות, אל תורידו את זה מסדר היום. למדינת ישראל יש את המידע על מיקום כל אחת ואחד מהם, למדינת ישראל יש את כל הכוח והמנופים על חמאס כדי שיחזיר את כלל אזרחי ישראל השבויים". היא מזהירה שאם לא יפעלו עכשיו, "יהיו עוד 12 הדר גולדינים", וקוראת להפוך את הסיסמה "עד החטוף האחרון" למבחן אמת - לא לשורה על חולצה.
רונן נאוטרה, אביו של עומר נאוטרה, מתאר את המציאות כ"טרור מתמשך": "חוסר ודאות מוחלטת, ידיעות סותרות, שבבי אינפורמציה שרובם מתגלים כלא נכונים. זה פשוט טרור מתמשך שהמשפחות נמצאות בו וצריכות לתפקד".
על פגישתו עם סגן נשיא ארצות הברית ג'יי די ואנס אתמול הוא סיפר: "חוץ מהתודות והחיבוקים, זה היה משמעותי. אנחנו יודעים שהם מחויבים ומנסים לדחוף את שני הצדדים להביא את היקירים שלנו הביתה". עם זאת הוא מדגיש כי ההסכם שברירי: "המבוגר האחראי בחדר זה האמריקנים". גם המידע, לדבריו, לעיתים חלקי, סותר ועמום: "חלק מהחטופים יהיה קשה למצוא. יש מידעים מסוימים לגבי איפה הם נמצאים, לא יודעים בדיוק ובוודאות איך".
על האכזבה מהממשלה הוא מוסיף: "כשנציגי ציבור מורידים סיכות ודגלים, אתה מבין שאתה פועל פה נגד כוחות שמנסים להמשיך הלאה ולהגיד 'ניצחון גדול'. הדברים לא מאחורינו, אי אפשר לרמות אותנו כל הזמן". רונן נלחם כבר שנתיים על זכותו של עומר לקבורה הולמת: "הילד שלי, הגיבור הזה - אני צריך כבר שנתיים להילחם כדי להחזיר אותו לקבורה הולמת? רק רוצים קבר שנוכל לבכות עליו. זה הזוי בעיניי".
מה שאופף את המשפחות הללו היא תחושת חוסר האונים: לא מדובר רק בכאב אישי. המשפחות דורשות אחריות ציבורית, דיפלומטית ופוליטית - ושואלות מדוע הדברים לא נעשים.
