658 ימים מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל, ונדמה שמצבה המדיני של ישראל מעולם לא היה בשפל כזה. נשיא צרפת עמנואל מקרון מודיע שבחודש ספטמבר יכיר במדינה פלסטינית. כותרות כל העיתונים והאתרים בעולם מאשימות את ישראל בהרעבה, והגרסה הישראלית שלפיה מדובר בקמפיין שקרי שמובילים ביחד חמאס והאו"ם זוכה כמעט להתעלמות.
אבל הקמפיין הזה לא בא בחלל ריק. הוא הגיע לאחר שישראל הפרה את הפסקת האש האחרונה ועצרה את הסיוע ההומניטרי לעזה, מתוך מחשבה שזה יהיה אולי מה שייצור את הלחץ שיביא את חמאס לשחרר את החטופים. זה התפוצץ לכולנו בפרצוף.
מאז שישראל הפרה את הפסקת האש נהרגו כבר עשרות חיילים, המגעים לעסקת חטופים נקלעו למשבר חריף, וכן, כל העולם (או אולי כמעט כולו) שונא אותנו. גם אכלנו את הדגים המסריחים, וגם גירשו אותנו מהעיר.
ולחשוב שרק לפני קצת פחות מחצי שנה הנשיא טראמפ הכריז על תכנית ההגליה של תושבי עזה, ופיזר פנטזיות של הפיכתה של הרצועה לריביירה. בינתיים, אף מדינה בעולם לא מסכימה לקבל את העזתים.
איך הגענו למצב הזה? הפילוסוף היהודי ברנר אנרי לוי תהה: "מדוע כל-כך מעט מדברים על הסיוע ההומניטרי שחסם חמאס? על המו"מ על הפסקת האש שמופר בכל פעם בגלל דרישותיו הגוברות של חמאס? מדוע כל הלחץ על ישראל ולא על חמאס להניח את נשקו ולשחרר את בני הערובה הנותרים?"
זה נכון, אבל זאת לא כל התמונה. נקלענו למצב הזה קודם כל כתוצאה של היעדר מדיניות והיעדר אסטרטגיה מצידה של ממשלת ישראל. בדיפלומטיה אין וואקום: אם לא נקבע אנחנו את סדר היום המדיני, מישהו אחר ייקבע אותו עבורנו.
קמפיין ההרעבה הוא מלכודת שנפלנו בה. הפלסטינים חזקים בלעשות שימוש בחולשות שלהם. הם הבינו שתמונות של ילדים מורעבים הן נקודת תורפה. התמונות כנראה מבוימות, והילדים אולי חולים במחלות אחרות, אבל לעולם זה לא משנה. זה נראה להם כמו שואה שמבצעים צאצאי קורבנות השואה. ולא יעזרו ההסברים שלנו, וזה שאחרי שבועות דובר צה"ל הכניס כתבים זרים לצפות במאות משאיות הסיוע שתקועות בגבול כי האו"ם לא מסוגל להכניס אותן.
האשמה כאן כולה על נתניהו. יכולנו לסיים את המלחמה בעזה עוד קודם ולהימנע מזה. הכנענו את חמאס ככוח צבאי מסודר. האינטרס הישראלי היה לסיים את המלחמה, להוציא את החטופים ולעבור הלאה. אבל נתניהו לא יכול היה לעשות את זה בגלל הלחץ של הימין הקיצוני. כולנו משלמים את המחיר של הסחיטה של סמוטריץ' ובן גביר.
הזירה המדינית הוזנחה לחלוטין, הן ברמת ההסברה (הלא קיימת) והן ברמת הקשרים והתיאום עם מדינות מפתח (פרט לארה"ב). הזלזול המופגן במדינות אירופה הוביל לנתק מוחלט ולתפיסה אצלן שישראל מתנהגת באופן פרוע ולא הגיוני, וגורמת לנזק הומניטרי שאין לו הצדקה - כי אף אחד לא טרח להסביר להם מה קורה בשטח, מה היעד של המאמץ הצבאי ולמה התמונות בעיתונות וההצהרות הבומבסטיות של שרים מסוימים לא משקפות את המציאות.
עצירת הסיוע לא הוסברה ברמה המדינית (שיחות עדכון קבועות של רה"מ ושר הביטחון), ובעולם לא קיבלו תחושה של שיתוף בבעיות ובפתרונן, ולכן הם נותרו עם מראות קשים מהשטח, בלי הבנה של מה שקורה ועם הרגשה קשה שמצפצפים עליהם ועל מה שהם יכולים לתרום. כל זה התנקז למפולת מדינית, מאוסטרליה עד צרפת, כאשר לממשל טראמפ אין שום השפעה בתחום.
גם טראמפ אשם בזה. הוא יכול היה לכפות על נתניהו לסיים את המלחמה. הוא הבהיר בכמה הזדמנויות שהוא רוצה סוף למלחמה הזאת, שהוא לא מוכן לתמונות הרעב שיוצאות מעזה. אבל בסופו של יום, נתניהו שכנע אותו שצריך עוד זמן כי אוטוטו חמאס יוכרע. זה לא קרה. חמאס נערך למלחמה הזאת שנים על גבי שנים, והאנשים שלו מבוצרים היטב במנהרות ומנהלים מלחמת גרילה אכזרית על חשבון התושבים. ישראל הייתה צודקת, אבל לא הייתה חכמה.
4 צפייה בגלריה
לא עוזר שמתנערים ממנו. ב"ניו יורק טיימס" מצטטים את הקריאה של השר אליהו "למחוק את עזה"
וכן, כפי שנכתב, גם ההסברה שלנו איומה. לחשוב שאין למדינת ישראל ראש למערך ההסברה הלאומי כבר יותר משנה. אין הסברה כי אין מדיניות. אין נרטיב. אין אסטרטגיה מדינית. וגם אין ארגון – מטה הסברה חזק שכולם יהיו כפופים אליו ושיהיה עתיר תקציבים. נתניהו לא מאמין בכלל בהסברה. הוא חושב שהכוח ידבר, ושאם מדינת ישראל תשדר עוצמה היא תשנה את פני המזרח התיכון. אבל נתניהו טועה. כוח והקרנת עוצמה חשובים ללא ספק, אבל הם לבדם לא מספיקים. ותוסיפו לזה את האמירות של שרי הימין הקיצוני שגורמות לנו נזק אדיר, ולא עוזר שרה"מ והשגריר שלו בוושינגטון מתנערים מהשר עמיחי אליהו.
יהודים בעולם משלמים את המחיר
ולתוך הוואקום הזה נכנס מקרון. לא משנה שהוא עושה את זה משיקולי פנים, כדי לקבל תומכים מהשמאל ותומכים מוסלמים. לא משנה שהכרה צרפתית במדינה פלסטינית לא תשנה את המצב בשטח. כבר היום מכירות 147 מדינות במדינה פלסטינית. זה שינה את מצבם של הפלסטינים? ממש לא. וגם אם צרפת ועוד מספר מדינות ילכו איתה, וכנראה ילכו איתה, זה לא ישנה.
אבל ישראל תיפול בפח כהרגלה. השרים המתלהמים ילחצו לסיפוח והחלת ריבונות, וכך ישראל תהפוך לעוד יותר מבודדת. אז נכון, בזכות קמפיין מדיני מוצלח מאוד של שר החוץ גדעון סער נבלמו יוזמות להטלת סנקציות על ישראל באיחוד האירופי בגלל הצורך בקונצנזוס או רוב מיוחס, אבל לא לעולם חוסן. שגרירים זרים אומרים שמצבה של ישראל בדעת הקהל במדינות שלהם כל-כך קשה שהם כבר לא יכולים לעצור את הסחף של צעדי ענישה נגד ישראל.
תקשיבו לשרת החוץ של האיחוד האירופי שמאיימת על נקיטת צעדים נגד ישראל. זה יכול להגיע גם לניתוקי יחסים או הורדת דרג יחסים. זה כבר הגיע לרמה שיהודים וישראלים בעולם משלמים את המחיר ונקלעים לסיטואציות קשות, כמו המעצר של שני הצעירים בפסטיבל המוזיקה בבלגיה. ההשפלה של הנערים היהודים בטיסה מספרד לצרפת. המכות שחטפו הצעירים הישראלים ברודוס. מניעת העגינה של ספינת הקרוז של מנו באי סירוס בגלל 100 מפגינים פרו-פלסטינים. זה ילך ויחריף.
השאלה הגדולה היא מה יעשו האמריקנים. האם ימשיכו לתמוך בישראל ויטילו את האשמה על חמאס, או שאולי יגיעו למסקנה שצריך לכפות על ישראל את סיום המלחמה? ככל שהמבוי הסתום הזה יימשך, כך יעלו לסדר היום העולמי רעיונות של הסדר מדיני כפוי עם פיקוח בינלאומי.
צריך לשים לב לאמירות של האמריקנים. הם אמנם מגנים את חמאס ומאשימים אותו ביכשלון המגעים לעסקה, אבל הם גם לא מסתירים את האכזבה שלהם מכך שממשלת ישראל מאפשרת את אלימות המתנחלים, עד כדי כך ש"השגריר של המתנחלים" מייק האקבי מגנה אותם ומגיע לביקור סולידריות בכפר פלסטיני ברמאללה, לראשונה אי פעם.
