לפני חמישה ימים נהרס ביתם הפרטי ברמת אביב של מיכל ויץ ואייל נחשון, מהפגיעה הישירה של הטיל האיראני בשכונה בתל אביב. הלילה זכה סרט הדוקו הישראלי "עוד נחזור לרקוד", שהפיקה מיכל ומתאר את סיפורה הטבח בנובה ואת סיפוריהם של הניצולים - בפרס האמי התיעודי.
״התזמון מוזר מאוד״, סיפרה מיכל ל-ynet אחרי הזכייה בפרס - ימים לאחר נפילת הטיל. ״אנחנו נמצאים בסוף המלחמה והאירוע בנובה באיזשהו מקום פתח אותה. יש פה מין סגירת מעגל אכזרית, שאני שילמתי בה את המחיר הפרטי שלי. עבדתי בשנתיים האחרונות כדי לתעד את המלחמה, הכול כואב ויש דברים שאי-אפשר להחזיר לעולם. הזכייה היא סגירת מעגל עצובה, אבל כהישג מקצועי, זה הישג״.
זירת פגיעת הטיל האיראני בתל אביב
(צילום: ליהיא גורדון)
ימים קודם לכן, היא, בן זוגה אייל ושני ילדיהם - לילי בת החמש ואסא בן השלוש, שהו בממ"ד הקטן בביתם הפרטי בתל אביב בזמן שהמבנה ספג פגיעה ישירה מהטיל האיראני ונהרס כליל. הבן הגדול יותם לא שהה בבית באותו הבוקר. החפצים, הזיכרונות, עבודות תיעוד שנאספו במשך שנים - נהרסו. אבל המשפחה ניצלה ובכך, הם אומרים, בעצם דבר לא אבד.
מפגיעת הטיל ויץ איבדה חומרים שאספה במשך שנים. ״אני עוסקת בתיעוד, רוב התיעודים וחומרי גלם שאספתי לא שרדו בחדר העבודה שהיה צמוד לממ״ד ולא נשאר ממנו זכר. זה נורא מעציב, אבל דווקא בגלל שהכול הלך והטיל נפל שני מטר מאיתנו, אני עד עכשיו לא מבינה איך אנחנו בחיים. כואב על הנוסטלגיה שאי-אפשר לשחזר בכסף, אבל התחושה שקיבלנו את החיים במתנה מתעלה על הכול״.
את השבוע הראשון של המלחמה החליטו בני משפחת נחשון להעביר אצל הוריו של אייל בחיפה, אך כעבור שבוע הם החליטו לחזור לביתם בתל אביב ולשהות בממ״ד בזמן מתקפת הטילים: ״הבית שלנו הוא אחד היחידים ברחוב שיש בו ממ״ד״, סיפר אייל נחשון בשיחה עם ynet, ״השכנים ישנו במקלט תת-קרקעי וזה מה שעשינו ביום הראשון של המלחמה, אבל זה לא הרגיש לנו מספיק מוגן והחלטנו להיות אצל ההורים שלי בחיפה. כעבור שבוע, כשהקלו קצת את הנחיות פיקוד העורף, רצינו להגיע הביתה, הרגשנו שבטוח להיות בממ״ד בבית״.
ביום ראשון ב-7:00 בבוקר התעוררו בני משפחת נחשון להתרעה מפיקוד העורף על מתקפת טילים. ״התעוררנו להתרעה והכנסנו את הילדים לממ״ד, הוא קטן ומשמש כמזווה עם מכונת כביסה ומייבש. ישבנו שם וכמו כל פעם התכתבנו עם המשפחה ואמרנו שהכול בסדר. פתאום שמענו ׳בום׳ בסדר גודל שבחיים לא שמענו״, הוא מתאר את רגע הפגיעה. ״זה היה משהו שאי-אפשר היה להתבלבל בו. היה ברור שחטפנו פגיעה עוצמתית מאוד. זה היה רגע קשה, מזעזע, גם פיזית אתה חוטף גל של הדף ופיח וערפל, ואתה לא שומע כלום. היה פיצוץ חשמלי שבדיעבד הבנתי שהיה של המייבש, ומנורת הקיר נפלה לי על הראש. באותו רגע לא ידעתי מה קורה עם הילדים כי הכול היה חשוך, ואחרי 20 שניות שמעתי את הבת שלי צועקת בבהלה, ׳למה הכול התפוצץ והתפרק, למה זה קרה׳. זה היה רגע של מעבר לעשייה. פתחתי את דלת הממ״ד וראיתי את הבית החרב שלנו, כמו אתר בניה, כמו בית שעבר עליו שופל״.
בתושייה, אייל חילץ את אשתו וילדיו מהממ״ד דרך הבית ההרוס: ״הוצאתי את לילי ראשונה ונכנסתי שוב, לחלק הפנימי שיותר קרוב למייבש, ודברים החלו לקרוס על מיכל והילד. קראתי למיכל מתוך ההריסות. היא הרימה את אסא ביד, יצאנו משם ועמדנו במטבח ואז נשמעה עוד אזעקה. מיכל אמרה שאנחנו צריכים להיכנס שוב לממ״ד, אבל אמרתי לה שאין לאן להיכנס כי הכול הרוס. היו לנו נעליים בממ״ד, הוצאתי אותן, את הטלפונים ותיק עם דרכונים. בדיעבד הייתי אורז אחרת, למשל את המפתחות של האוטו או מחשבים. התחלנו לצעוד החוצה לרחוב, לתוך ההריסות, תוך כדי חששות שהבית יקרוס עלינו. זה בית של שתי קומות ומהקומה השנייה התחילו ליפול דברים. ממש פילסנו את הדרך החוצה, וזה מוזר כי אתה בתוך הבית שלך אבל אין קירות, אתה בדיס-אוריינטציה, אתה לא מבין איפה דלת הכניסה כי כל בחדרים הם כבר לא חדרים אלא רק חלל אחד עם עמודים. הצלחנו לפלס את הדרך לרחוב והיות שהייתה עוד אזעקה וכולם במקלט, היינ לבד בחוץ משהו כמו עשר דקות. זו תחושה אפוקליפטית, כאילו אתה הניצול האחרון. אין לך את הפרספקטיבה שזה רק אתה, וכמה רחובות ממך קניון רמת אביב עומד להיפתח ואנשים יילכו לעשות קניות״.
בהחלטה של רגע הוא החליט לצלם כמה תמונות מחוץ לבית ההרוס, דקות אחרי הפגיעה, כשאחת מהן שבה הוא מצולם עם בתו לילי הפכה לסמל. ״הייתה תחושת של זרות, מקום שאתה כל כך הכרת, ובשנייה אתה לא יודע לשייך אותו לשום דבר״, הוא מתאר. ״זו גם הסיבה שצילמתי, זה היה הדבר היחיד שחשבתי עליו, שאין לנו כלום, כשיצאנו מהבית הבנתי שלא נשאר פה שום דבר. צילמתי שתי תמונות, אחת של הבית ואחת שלי ושל לילי שהייתה לי על הידיים. את התמונה צילמתי כדי לשלוח למשפחה שלי. במקום להגיד להם, ׳פגע בנו טיל׳ כי לא הצלחתי להקליד. כתבתי להם, ׳חטפנו׳, ואז פשוט צילמתי את התמונה כדי שיבינו. אני לא יודע איך היא התגלגלה לרשת וזו לא הייתה הכוונה שלי. מאוד הופתעתי כי זה היה יום שלא הייתי זמין בו לשום דבר, אבל משעות הצהריים אמרו לי שתמונה שלי מסתובבת ברשתות. כשראיתי אותה הבנתי שהיא מתארת מאוד את הרגע. היא הרגישה לי פרטית מאוד, אבל הוא סיכמה את החוויה של מה זה להיות ישראלי בעת הזו״.
״לא הייתה שום התלבטות אם להיכנס לממ״ד או לא״, הוא מוסיף, ״באותו בוקר לילי הבת שלי ישבה על המיטה. זו הייתה התעוררות עצלה, והיא אמרה, ׳אין לי כוח ללכת לממ״ד׳, אבל לא הייתה שום התלבטות. לקחתי אותה בידיים וירדנו למטה למרחב המוגן. עברו לי הרבה מחשבות, כמו מה היה קורה אם היינו נשארים בחיפה, או מה היה קורה אם הייתי מוותר ללילי כי מה הסיכוי, ומה היה קורה אם היינו יושבים בממ״ד בפוזיציות אחרות והמייבש היה מתפוצץ על הילדים. הקפדנו על ההנחיות ושמרנו על עצמנו, ואם יש משהו שאנשים צריכים לדעת, זה שאין אבן בבית שנשארה במקום שלה. כל החדרים פשוט לא קיימים, והממ״ד נשאר עומד. הוא הציל אותנו״.
מיכל נפצעה כתוצאה מהפיצוץ ואושפזה בבית חולים. אחרי ששוחררה, היא רצתה לחזור ולבדוק מה ניתן לחלץ מהבית אחרי ההרס. ״אכן מצאנו אלבומי ילדות מתוך איזושהי שידה שהייתה יחסית בכניסה לבית, ומצאנו שני ארנקים ומיכל מצאה את הלפטופ שלה. כשאתה נשאר עם המשפחה שלך ולילדים אין כמעט שריטה, אתה מבין שהכול בעצם נשאר. את החפצים נקנה חדשים, ואפשר גם ליצור זכרונות חדשים. זה המון פרוצדורות והתעסקות, אבל זה ממש לא לאבד הכול. הכול נשאר, המשפחה שלמה. ראיתי בטלוויזיה משפחות שספגו פגיעה ישירה ואיבדו הכול, והלב שלי תמיד יצא אליהם, אבל אתה לא מסוגל באמת לדמיין את הסיטואציה עד שזה קורה לך. אפילו כשזה קורה שני רחובות ממך, זה זר לך עד שזה מגיע אליך. מצד שני, כשהייתי בסיטואציה, היא לא נראתה לי בלתי הגיונית. זה כמעט סיכון שאתה לוקח על עצמך בתור ישראלי שמשהו כזה יקרה לך. זה לא משהו נורמלי, אבל זה גם לא מופרך בעיניי. מצד אחד יכול לתאר את המקרה כחוסר מזל, כי מה הסיכוי להיות כל כך חסר מזל שייפול טיל שני מטר ממך מכל המקומות בעולם, ומצד שני, זה להבין כמה מזל היה לך שהמקום הקטן הזה החזיק את זה ושהילדים יצאו בלי שריטה. אני בוחר ללכת לכיוון המזל״.
