רצועת עזה נחשבת אמנם ליחידה גאוגרפית אחת בעלת גבולות ברורים - אך הם לא מוכרים כגבולות מדינתיים. היא נולדה ממלחמות והסכמים זמניים, שהפכו למציאות דה-פקטו. למעשה, הגבול בין ישראל לרצועה הוא לא רק תוואי פיזי, אלא גם קו תפר בין תפיסות מדיניות, ובין תקווה להסדרה - בתוך מציאות עיקשת.
תוכנית ההתנתקות, שבוצעה לפני 20 שנים בדיוק, סימנה נקודת מפנה שבה הפכה רצועת עזה לאזור שבו ישראל אמנם אינה נוכחת פיזית, אך בוודאי אינה נפרדת ממנו בהיבט הביטחוני. אבל עוד לפני כן, עברה רצועת עזה שורת שינויים לאורך השנים: מהיווצרותה, דרך קביעת הגבול, חילופי השטחים שסוכמו מול מצרים, הניסיון לבסס שליטה של הרשות הפלסטינית - ועד הנסיגה הישראלית החד-צדדית, שאחריה עלה חמאס.
כעת, בעקבות ההחלטה על כיבוש העיר עזה בעוד כחודשיים, פעולה שאם תצא לדרך עלולה גם לסכן את חייהם של החטופים, הרצועה אולי ניצבת בפני שלב חדש: שליטה ישראלית מלאה, כפי שהיה לפני הסכם קהיר, או מודל דומה יותר לזה שאחריו - כשלפחות לפי ההצהרות הפומביות היא תעבור לידיים ערביות בהמשך.
מלחמת העצמאות, שביתת הנשק - וחילופי השטחים
רצועת עזה, אותה רצועת חוף צרה בדרום-מערב ישראל, נולדה מתוך החלטת החלוקה של האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947, אשר ייעדה את השטח שממערב לנגב הדרומי למדינה ערבית. גבולה הדרומי של הרצועה, הגבול עם מצרים, סוכם כבר ב-1906. במלחמת העצמאות פלש וכבש הצבא המצרי את האזור והמשיך להתקדם צפונה לעבר תל אביב, אך צה"ל הצליח לעצור אותו בגשר שקיבל לימים את השם "עד הלום" בפאתי אשדוד - ויצא לשני מבצעים עיקריים נגדו: "יואב" ו"חורב".
עם תום מלחמת העצמאות ב-1949, קו שביתת הנשק בין ישראל למצרים הגדיר בפועל את גבולותיה של הרצועה, אף שהן לא הוצגו במפות רשמיות או תיאורים מדויקים. "ההסכם לא כלל מפה או רשימת קואורדינטות, אלא רק תיאור מילולי של מהלך הקו", הסביר אהד שמואלי, מנהל אגף גבולות במרכז למיפוי ישראל (מפ"י).
אל"מ במיל' ד"ר חיים סרברו, מפקד יחידת המיפוי של צה"ל לשעבר, מנכ"ל המרכז למיפוי ישראל בעבר ואחד ממתוויי גבולות ישראל, סיפר כי באותם הסכמים "אומצו ברוב האזורים שלאורך גבול ארץ ישראל-מצרים מטאבה עד רפיח הגבולות שקבעו הבריטים והטורקים ב-1906. עם זאת, השטח של הרצועה היה מצומצם יותר מזה שניתן למדינה ערבית בתוכנית החלוקה".
שמואלי הוסיף כי "כשהגיעו לשלב סימון הגבול בשטח, התברר שהקו אמור לחצוץ בין בתי הכפר עבסאן לבין אדמות תושביו. על מנת למנוע חציצה זו הוסכם ב-1950 על הסכם פשרה (פשרת שעה - מודוס ויונדי) שבו יוחלפו שטחים בין המדינות: אדמות הכפר עבסאן יהיו בשטח המצרי, ובתמורה ישראל תקבל את השטח שבין נחל שיקמה לבין, פחות או יותר, קו הגבול הקיים היום, באזור היישובים נתיב העשרה וארז".
אל"מ במיל' ד"ר סרברו ציין כי "ההסכם על עבאסן קיבל אפילו את חסות האו"ם". באותם ימים, הרצועה עברה כאמור לשליטת המצרים, וישראל נסוגה ממרחב רצועת עזה וצפון סיני. עם זאת, מצרים לא סיפחה את רצועת עזה לשטחה הריבוני - והחילה עליה ממשל צבאי, שנמשך כ-18 שנים.
מממשל צבאי מצרי - לממשל צבאי ישראלי
במהלך מבצע קדש ב-1956 השתלטה ישראל על הרצועה, אך נאלצה לסגת משם לאחר לחץ בינלאומי. קצת יותר מעשור לאחר מכן, במלחמת ששת הימים, צה"ל כבש את הרצועה שוב - ועד שנות ה-90 היא נוהלה תחת ממשל צבאי ישראלי, בדומה למצב ביהודה ושומרון. במהלך התקופה הוקמו יישובים ברצועה במספר גושים: גוש ארז וגוש קטיף, והיישובים המבודדים נצרים וכפר דרום.
באותן שנים התבססו ברצועת עזה ארגוני הטרור, שהחלו לבצע פיגועים שונים שכללו בין היתר השלכות רימונים, ירי והטמנת מטעני חבלה. בשנת 1987 החלו התפרצויות אלימות ברצועה שסימנו את תחילתה של האינתיפאדה.
הסכמים, הקמת גדר וההסתייגות של ערפאת
בשנת 1994, בעקבות הסכמי אוסלו, נחתם "הסכם קהיר", שידוע בכינויו הסכם "עזה ויריחו תחילה", שבמסגרתו חולקה הרצועה לאזורים בשליטה פלסטינית וישראלית. באותם ימים היה ד"ר סרברו מפקד יחידת המיפוי של צה"ל בדרגת אלוף משנה. "ערפאת לא כל כך רצה לחתום, עד שמובארק צעק לו כמה 'מחמאות' ("תחתום, כלב") ואז הוא חתם, אבל הוסיף הערת הסתייגות - שגם עליה זכה לעוד 'מחמאות' ממובארק" סיפר ד"ר סרברו. לדבריו, "הערות ההסתייגות האלה, שמסופחות להסכם, כתובות על המפות והן חלק בלתי נפרד ממנו".
לאחר ההסכם סומן אזור הגבול בפועל באמצעות גדר ביטחון - וצה"ל השלים את יציאתו מאזורים ברצועה, בפעם השלישית, והעביר את האחריות על הערים הפלסטיניות הצפופות לרשות הפלסטינית. גדר הביטחון, כך הסביר שמואלי, הוקמה לאורך השנים סביב הרצועה מטעמים ביטחוניים. לדבריו, לא מדובר בגבול, אלא בגדר ביטחון שמוקמת על פי צרכים ביטחוניים ושיקולים טקטיים של הצבא. סביב רצועת עזה הגדר הוקמה על פי רוב סמוך מאוד לתוואי הקו שנקבע בהסכם הפשרה מ-1950, ובהסכם קהיר נקבע שתיחום הרצועה בו יהיה תקף ההסכם יהיה גדר הביטחון שצה"ל הקים.
בים התיכון, לא נקבע גבול ימי בין הרשות הפלסטינית בעזה לישראל, אלא נקבעו אזורי פעילות ימיים עבור הפלסטינים - אזור פעילות שמשתרע מהחוף עד 20 מייל ימי (כ-37 ק"מ) בכיוון הים, התחום משני צידיו באזורים סגורים לכניסה.
תוכנית ההתנתקות: יציאה חד-צדדית
באוגוסט 2005, כ-11 שנים לאחר הסכם קהיר, הטילה ממשלת ישראל על צה"ל לסייע במימוש ההחלטה להתנתק לחלוטין מרצועת עזה. במהלך מימוש תוכנית ההתנתקות פינתה ישראל באופן חד-צדדי את הישובים הישראליים ומחנות צה"ל מרצועת עזה, וכן ארבעה ישובים מבודדים בצפון השומרון. ברצועת עזה התאפיין המבצע בנסיגה מוחלטת של כוחות צה"ל לגבולות שנקבעו בהסכם קהיר.
אלא שגם במהלך יישום תוכנית ההתנתקות, לא נקבע גבול או תיחום חדש לרצועה. כוחות צה"ל יצאו למעשה מהשערים של הגדר שהיו במקום באותה עת - וסגרו אותם אחריהם. במהלך השנים שחלפו מאז, שיפר הצבא את מיקום הגדר ואף בנה מכשול על-קרקעי ותת-קרקעי למניעת מעבר מחבלים, אך אלו נפרצו בקלות כזכור במהלך טבח 7 באוקטובר – ואלפי מחבלים דהרו דרך הגדרות הפרוצים ליישובים ישראליים באזור ובסיסי צה"ל.
ד"ר סרברו, שהיה בימי תוכנית ההתנתקות מנכ"ל מפ"י, סיפר כי "תוואי השטח הכתיב פעמים רבות את הקמת הגדר הביטחונית". לדבריו, "אם יש גבעה או ואדי לא מסתבכים, הולכים עם הגבול בהתאם. לכן יש מקומות שנכנסו עם הגדר לתוך שטח ישראל, למשל מול בית חאנון או ליד כיסופים. אבל מה שקרה שם זה שהפלסטינים מיד שתלו שם מטעים של עצי שקד, ואז גם את הכביש שעשו אחרי זה עשו בהתאם. תמיד יש ניואנסים, וכשיורדים לרזולוציות צריך לשים לב להכול".
אך למרות המצב שהתקבע בשטח, שנתן לפלסטינים שטח נוסף ברצועה על חשבון ישראל, סרברו ציין כי "ברגע שהם התחילו לעשות שם בלאגן - לא נתנו להם להתקרב לאזור הזה בכלל יותר. היום הכול חרוש שם".
חגי רונן, מנכ"ל המרכז למיפוי ישראל, סיפר על הקשר של המרכז לגבולות המדינה, והדגיש כי "מפ"י לא קובע את גבולות המדינה, את זה עושים המדינאים". לצד זאת, הוא ציין כי "מפ"י, כגוף שאחראי על המידע המרחבי, 'מתרגם' לשפה גאוגרפית מרחבית מעודכנת את מיקום הגבולות, כפי שקבעו והתכוונו מקבלי ההחלטות בעבר, שלעיתים לא השתמשו בשפה גאוגרפית מרחבית ולא היו להם את הכלים המודרניים המדויקים הקיימים היום, או שרצו בכוונה להשאיר את מיקום הגבול בעמימות".
עוד הוסיף חגי כי התרגום במרכז מבוצע על ידי מפות, מסמכים והסכמים היסטוריים. "במרכז למיפוי ישראל באופן יומיומי עוסקים במתן חוות דעת וייעוץ בקביעת מיקומים ביחס לגבול", הוסיף המנכ"ל. "במלחמת 'חרבות ברזל', התעורר הצורך לקבוע מרחק יישובים מקו הגבול, כי החלטות הממשלה קובעות לפי מדד זה את הפיצויים והסיוע ליישובים. בנוסף, כל פרויקט הנדסי המתבצע בסמוך לגבולות המדינה מחייב בדיקה של מפ"י שאינו חורג מחוץ לגבולות המדינה או לגבולות השיפוט, המשפט והמנהל של המדינה. אנחנו לוקחים חלק גם בצוותי המו"מ לקביעת גבולות לדוגמה, גבולות ירדן ומצרים ובשנים האחרונות והגבול הימי עם לבנון".
