השואה הפכה לשרביט קסם בשיח הישראלי - טיעון מנצח ש"שולפים" בכל ויכוח פוליטי, מימין ומשמאל. מנגד, הפסקנו להתבונן בתקופת השואה כדי לשאול, ללמוד ולקיים שיח. אני לא חושבת שהשואה "קדושה", אבל לפני ש"שולפים" אותה ומשווים אותה לאירועים עכשוויים, יש לעצור ולשאול מה ההקבלה הזו משרתת. לדידי, ובניגוד למקובל כיום, יש מקום קודם כל לשאול ואחר כך לענות.
שתי ההקבלות הנפוצות היום בין השואה לבין המציאות העכשווית בישראל ובעזה משרתות טיעונים שאני מסכימה איתם. אולם אני לא מבינה מדוע נדרשת ההקבלה לשואה בכדי לנמק את הטיעונים הללו. הקבלה אחת היא בין השואה לאירועי שבעה באוקטובר. ההקבלה הזאת נועדה להציג את החמאס כארגון טרור רצחני שיש למגרו. אולם לדעתי אין צורך בהקבלה לתקופת השואה כדי לתמוך בטיעון הזה שכן הסרטונים והעדויות מאירועי שבעה באוקטובר מדברים בעד עצמם. בוודאי שכל אחד משני מושאי ההקבלה הזאת, אירועי שבעה באוקטובר והשואה, גם יכול להוות נימוק בפני עצמו התומך בקיומה של מדינת ישראל ובזכותה להגנה עצמית. ושוב, ההקבלה בין השניים לצורך כך נראית לי מיותרת. במקום זאת אני מעדיפה להתייחס אל תקופת השואה ואל אירועי שבעה באוקטובר כשתי נקודות במסגרת דיון על זכויות של לאומים ומיעוטים, ובכללם היהודים, להגדרה עצמית ולמדינה ריבונית.
הקבלה שכיחה נוספת היא בין השואה לבין האסון ההומניטרי המתרחש בעזה. ההקבלה הזו נועדה להמחיש את ממדיו העצומים של האסון אותו יצרה ומחריפה המלחמה הנוכחית המתמשכת. גם במקרה הזה אני מסכימה כי בעזה מתרחש אסון הומניטרי נוראי וכי יש להביא לסיום הלחימה שכולל הסדר מדיני ושיקום של עזה. אבל שוב, בשביל הטיעון הזה לא צריך את ההקבלה לתקופת השואה, די בתמונות שמגיעות מאזורי הלחימה ובמספר טיעונים לוגיים.
ישנו גם דמיון בלתי נתפס במשך הזמן של שתיהן: למעלה מ-659 ימים יותר מדי שעדיין יש חטופים בשבי החמאס ושלוחותיו! ההקבלה הזו מסייעת להתקרב קמעה אל החוויה של החטופים
יחד עם זאת, לדעתי המקום בו רצוי ואף הכרחי להקביל בין המציאות העכשווית לתקופת השואה הוא בנושא שחרור החטופים. בניגוד להקבלות אחרות, ההשוואה בין החוויה של החטופים לבין חוויה של אסירי מחנות הריכוז וההשמדה מעלה כי רב הדמיון על השונה ביניהן. שתי החוויות הללו כרוכות באי וודאות, רעב, עינויים וסבל בלתי ניתן לשיעור. ישנו גם דמיון בלתי נתפס במשך הזמן של שתיהן: למעלה מ-659 ימים יותר מדי שעדיין יש חטופים בשבי החמאס ושלוחותיו! האם צריך את השואה בשביל לקרוא להחזרת כל החטופים עכשיו? בוודאי שלא. אולם ההקבלה הזו מסייעת להתקרב קמעה אל החוויה של החטופים, גם אלו ששוחררו וגם אלו שנמצאים בשבי, ובאמצעות כך להביא לשיקום וריפוי של עצמנו כפרטים וכחברה.
אושר לייזר צילום: יוליה טינקלמןלפיכך, השאלה שמעסיקה אותי כחוקרת שואה היא האם אני ואנחנו כחברה עושים.ות כל שביכולתנו כדי להביא לשחרור החטופים, הפסקת לחימה, השגת הסדרים מדיניים, שיקום הרצועה, ומיגור קיני טרור גזעניים ותאבי רצח. יותר מכל אני שואלת את עצמי האם אנו עושים.ות כל שניתן כדי שגם בעתיד נקודות ההבדל בין המציאות העכשווית לבין השואה יהיו גדולות ורבות יותר מנקודות הדמיון. במקום להתנגח באמצעות השואה - עדיף ללמוד ממנה.
אושר לייזר היא דוקטורנטית במחלקה לתולדות ישראל ומקרא באוניברסיטת חיפה, חוקרת שואה
