עמית סוסנה הפכה אמש (שלישי) לישראלית השנייה אי פעם שזכתה בפרס "הנשים האמיצות" היוקרתי, שהוענק לה בוושינגטון על ידי אשת נשיא ארה"ב מלניה טראמפ. מי שנחטפה מכפר עזה בטבח 7 באוקטובר והוחזקה 55 ימים בידי חמאס הפכה לאחד הקולות הבולטים בין שורדות ושורדי השבי אחרי שבחרה לשתף את סיפורה, הכולל עדות על פגיעה מינית שעברה ברצועה. בריאיון ל-ynet, זמן קצר אחרי הטקס והתשואות הארוכות שקיבלה מהנוכחים, היא מדברת על טראומת השבי שממנה היא עדיין מנסה להתאושש, ועל הפער בין התקופה ההיא לבין הערב שחוותה בבירת ארה"ב.
"שם בעזה את פצועה, סובלת, שוכבת על מזרן ולאף אחד לא אכפת ממך. לקבל עכשיו את ההכרה הזאת, עבור כולנו, זה מדהים", היא אומרת. "הסיפור שלי מצטמצם לתקיפה המינית, אבל הוא לא רק זה, אלא הכול יחד. המאבק, ההישרדות, ההתמודדות. לא דמיינתי את התגובות שקיבלתי אחרי השחרור, בעיקר מנשים. הסתובבתי ברחוב ונשים סימנו לי תנועות, מחוות של כוח. דבר טוב שיצא מ-7 באוקטובר זו האחווה הנשית. זו הסיבה שאני עושה את זה".
סוסנה בטקס "נשים אמיצות" בוושינגטון
(צילום: U.S. Department of State)
סוסנה (41) היא אחת משמונה הזוכות בפרס השנה, המוענק לנשים פורצות דרך מרחבי העולם שהפגינו אומץ לב יוצא דופן ומנהיגות מעוררת השראה. בטקס, שהתקיים במחלקת המדינה, השתתף שר החוץ מרקו רוביו ואליו הוזמנו גם שורדי השבי אביבה וקית' סיגל, שלתקופה מסוימת חלקו עם סוסנה חדר בשבי בעזה.
"מלניה טראמפ לא מופיעה הרבה בתקשורת, ונאמר לנו שממש חשוב לה המעמד הזה ולפגוש אותנו", מספרת סוסנה. "הייתי הראשונה שלחצה לה את היד וראיתי כמה היא מתרגשת".
אפשר להניח שמעבר להתרגשות, יש ברגע הזה גם כאב.
"כן. אנשים לא מבינים כמה קשה וכואב לדבר על זה. יום לפני הטקס התפרקתי. היה לי יום עצוב, קשה ועמוס. בכיתי ואמרתי לאמא שלי היקרה מירה שאני רוצה הביתה. האנרגיות שלי, הכוח לעשות דברים, הם לא מה שהיו פעם. אני רואה את זה גם על חטופים אחרים ששבו. אבל אז נשמתי, ואמא שלי הזכירה לי למה אני עושה את זה. עכשיו אני בסוג של נפילת מתח. אני שמחה שזה מאחוריי ואני שמחה שהצלחתי. הפרס הזה הוא לא רק שלי אלא של כל הנשים והחטופים בישראל. זו הכרה בסבל שעברנו מ-7 באוקטובר. אני יכולה להגיד שאני גאה בעצמי. וזה שאמא פה איתי זו סגירת מעגל ברמה שלא יכולנו לדמיין. לפני שנה וחצי לא ידענו אם ניפגש שוב".
לצד הכאב שאת מתארת, כמעט מההתחלה החלטת לדבר.
"ידעתי שאני רוצה לדבר ולשתף. הבנתי את החשיבות של זה. אני מודה, יש רגעים שאני אומרת שזה יותר מדי, חשוף מדי, פרטי מדי. פעם לא הייתי מדברת על נושאים כאלה. היום אני עמית אחרת. זה מה שיכולתי לתרום למאבק - את הקול שלי. זה גם קשור לנשים שהיו איתי בשבי, למשל לירי אלבג ואגם ברגר. יש בינינו גורל משותף. יש בינינו הבטחה: ידענו שם שאם מישהי תצא היא תעשה הכול להביא לשחרור של האחרות. רק אנחנו יודעות איך זה מרגיש באמת".
המפגש הזה נכתב בכוכבים
גם 16 חודשים אחרי ששוחררה, סוסנה עדיין נמצאת בתהליך אישי של עיבוד מה שעבר עליה. "כשהייתי שם חשבתי, 'אלוהים, אני אדם טוב, אני עושה טוב, למה נטשת אותי?'. אני לא אדם דתי אבל תמיד הייתה בי אמונה והרגשתי שנטשו אותי. היום אני מרגישה אחרת לגבי זה וזה גורם לי להיות אדם יותר טוב. אני מרגישה שהמזל כן איתי. והוא גם היה איתי".
באיזה אופן הרגשת שם מזל?
"למשל, החטופים שפגשתי, שבכלל לא היו אמורים להיות שם. שתי תצפיתניות שרק יומיים קודם התחילו את השירות שלהן במוצב, אביבה סיגל שבדרך כלל לא נמצאת בכפר עזה ובאותו יום דווקא הייתה. זה היה כתוב בכוכבים. את יודעת? דווקא שם האהבה והגאווה שלי למדינה שלי התחזקו. שם את מבינה את המשמעות של בית".
שם גילית את הפטריוטית, אבל האומץ היה שם קודם, לא? המאבק שלך בעשרה מחבלים שחטפו אותך תועד.
"תמיד ידעתי שיש לי כוחות פיזיים, ונלחמתי שם עם כל מה שהיה לי. אף פעם לא יכולתי לעמוד מנגד כשראיתי אלימות. פעם בכביש ראיתי גבר מכה אישה במכונית לידי ואף אחד לא עצר. הוצאתי אותה והכנסתי אותה לאוטו שלי ועמדתי מולו. אין לי פחד ברגעים האלה.
"מצד שני החברים שלי יודעים שתמיד הייתי האדם השקט בחבורה. אבל בשלושת השבועות הראשונים של השבי, כשהייתי קשורה בשלשלות, במקום הכי נחות בחיים, הלבד הרג אותי כי לא היה לי את מי לשתף. אולי ההחלטה לדבר באה דווקא מהמקום הזה. פה בארה"ב אני לפעמים מדברת על דברים שקרו בשבי ומסתכלים עליי בעיניים נדהמות. אבל זה חלק מההחלמה, לדעת שאני אחרי, כשאני כבר יודעת שיש לי מזל".
לאורך השיחה עולים בה שברי זיכרון, פיסות מידע, רגעים ופרטים מימי השבי. "הוחזקתי שם בחושך ואסור היה לי לדבר", היא משחזרת. "הייתי אומרת לעצמי – בשעה כזאת הייתי בעבודה, שותה קפה, איך לא הערכת את הדברים הקטנים? לנסוע בבוקר למשרד עם המוזיקה שלך, לפתוח את כל החלונות ולתת לאור להיכנס. הייתי שואלת את עצמי איך לא ניצלתי כל רגע, איך לא טיילתי הרבה בעולם. תמיד הייתי אדם של בית, כזאת שאוהבת לישון צהרים ביום שישי. בעזה, כדי להיות מסוגלת לישון בלילה, לא נתתי לעצמי להירדם במהלך היום".
ואיך זה משפיע עלייך היום?
"ההבנה הזאת גרמה לי להשתנות. בעזה היינו מדברים על הדברים הקטנים שהציקו לנו בחיים. היום כשאני מוצאת את עצמי מרגישה עצבים ולחץ מדברים קטנים, אני מזכירה לעצמי איפה הייתי ושהכול קטן עליי. אני הולכת ברחוב ומרגישה שאף אחד לא יכול עליי.
"היו לי שם מקורות כוח. הבנות הצעירות שקיבלו אותי כאילו הכרנו שנים, הכוח והאחווה הנשית, זה שיכולנו להישבר, לפחד ולבכות יחד. זו ברית נדירה. אני מרגישה את זה עם כל הנשים בארץ. אני מקווה שנדע לקחת את הכוח הזה ולפעול איתו, לעשות דברים, לשנות".
עכשיו אני מבינה איזה טרלול
וסוסנה עושה. היא משתתפת במשלחות, נואמת מול קהלים ומשמיעה את קולם של רבים – ישראלים באופן כללי, חטופים ששבו ובעיקר אלה שעוד שם. "כואב לי שהחטופים שם יראו שיש כאן אדישות או נרמול של השבי", היא אומרת. "לפעמים יש חשש שאחרי כל מה שעברנו כישראלים, הזמן עובר יעבור ואנחנו יכולים להתרגל להכול".
4 צפייה בגלריה
"עם כל חטוף שחוזר אני מפנימה". סוסנה בטקס בוושינגטון
(צילום: Brendan SMIALOWSKI / AFP)
יש לך פחות הופעות פומביות בארץ.
"רציתי מאוד לדבר בכיכר החטופים אבל דווקא שם זה יותר קשה, כי הרגש מציף. פעם אחרי שדיברתי בחו"ל אמרתי לעצמי, 'זהו, עכשיו את מדברת גם בכיכר, את חייבת למצוא את הכוחות'. אבל דווקא בגלל האהבה, האנשים הזרים שבאים לתמוך, זה שבר אותי. זה להרגיש 'היי' גדול ואז נפילה. שבוע של דיכאון. לפעמים זה מתסכל. את מדברת – ואחרי זה הכול נשאר אותו דבר. אנחנו לא נוכל להחלים עד שכולם יחזרו. זו לא סיסמה. הבנתי את זה באמת כשהבנות חזרו. עם כל חטוף שחוזר אני מפנימה יותר מה שקרה לי ב-7 באוקטובר ובשבי".
עדיין עולים בך זיכרונות שלא עלו קודם?
"לפני כמה זמן הייתי בלונדון וסיפרתי את הסיפור שלי אחרי תקופה שלא דיברתי. עלו בי שם פתאום דברים. למשל על היום שיצאתי והשארתי את קית' מאחור. זה זיכרון עצוב וקשה. כשראיתי אותו משתחרר נזכרתי בדברים המדהימים שהוא עשה בשבילנו בשבי. הוא היה נשאר רגוע גם ברגעים הכי מטורפים. בבית שפגשתי אותו היינו עם שובה פסיכופט ואני התפרקתי שם. הרגשתי פחד תהומי. אבל קית' אמר לנו 'תנשמו, תחשבו על דברים חיוביים, בואו נספר על מה אנחנו מודים, על דבר טוב שקרה היום'. בשנייה שראיתי אותו משתחרר – שחררתי גם".
איך הקשר שלך היום עם קהילת כפר עזה?
"הגעתי לשם רק שנה לפני 7 באוקטובר. הפעם הראשונה שראיתי אותם אחרי הטבח הייתה במסיבת עיתונאים שהייתה בקיבוץ. הייתי אז היחידה שחזרה מהשכונה שלי. עמדתי מולם והרגשתי אשמה, כי דווקא אני שלא במקור מהקיבוץ כן חזרתי. אבל הם באמת שמחו איתי ובשבילי וזה כל כך ריגש אותי. זו קהילה מדהימה ומיוחדת".
אנחנו מדברות על 7 באוקטובר, ואז קופצות להיום, ושוב אחורה. תפיסת הזמן השתנתה?
"כל יום זה לייף טיים. כל בוקר שאני קמה מחכה לי יום משמעותי. מצד שני 55 ימים בשבי הרגישו לי כמו נצח, ואני מנסה להבין איך אלה שנשארו שם חווים את זה. אני לא יכולה לדמיין את זה בכלל".
מה משמח אותך ביום-יום?
"קודם כל החתולים שלי. שניים מהם שרדו והבאתי אותם איתי לבית החדש שלי במרכז. עבר עליהם הרבה וגם הם השתנו. אני רואה בעיניים שלהם את התודה. מעבר לזה אני שמחה שאני פוגשת יהודים בעולם ורואה את תחושת הקרבה והביחד. ואני גם שמחה מהשקט שסביבי. כל החיים גרתי בשדרות, ואז בניר עם ואז בכפר עזה. הקסאמים וההתרעות היה יומיומיים ולא ייחסתי להם משמעות. היום אני מבינה כמה זה לא נורמלי להתרגל לדבר הזה. אני חיה במרכז, יש לי שלווה, אמא שלי גם עברה קרוב אליי. בשקט הזה אני מבינה כמה חיינו במצב מטורלל".
עוד קשה לך לשמוע אזעקות?
"אני קופצת לרגע ונדרכת, אבל נושמת עמוק. כל עוד אין מחבלים שפורצים אליי, זה בסדר".
אגב שקט בחיים, את רואה את עצמך חוזרת למקצוע שלך כעורכת דין?
"החיים השתנו לגמרי. לפני עשרה חודשים הודעתי למשרד שעבדתי בו שאני לא אמשיך. בכיתי כמו תינוקת כי הרגשתי שזה סוף של תקופה. אם אחזור לתחום אני רואה את עצמי עוסקת במשהו שקשור לזכויות אדם או זכויות נשים. חשוב לי קודם להבין מה קורה, ושהעשייה שלי תהיה בהתאם. למשל, אחרי השבי ראיתי את כל המהדורות של כל הערוצים. רציתי להבין מה קרה פה. כשהייתי שם רק דמיינתי מה קורה בארץ, מה אתם הרגשתם כשראיתם את כל זה קורה. אני לא אצליח להחזיר את הימים האלה, אבל יהיו ימים אחרים. טובים יותר".
