צריך לומר ביושר, ישראל איבדה את הלגיטימציה הבינלאומית להמשיך במלחמה. ישראל אינה פועלת בוואקום, וללא תמיכת מדינות מרכזיות היא עלולה להיכנס לבידוד. המשמעות? פגיעה ביכולת של ישראל להגן על עצמה; פגיעה במעטפת המדינית עד כדי גינויים והחלטות אופרטיביות נגד ישראל באו"ם; ופגיעה כלכלית ותדמיתית.
אחרי 7 באוקטובר לישראל הייתה עדנה של שבועיים-שלושה, אבל ראש הממשלה בנימין נתניהו הפסיד את ההזדמנות לתרגם את התמיכה הבינלאומית להישגים מדיניים. הכישלון הדיפלומטי שלו משמעותי, וניתן היה להיווכח בכך גם במסעו של הנשיא טראמפ לסעודיה ולמדינות המפרץ. נתניהו יכול היה להיות אז חלק מההישג, אך הוא הפך את עצמו ואת ישראל לגורם שוליים. הוא הצליח לחלץ תבוסה מדינית ממלתעות הניצחון הצבאי. היה לו שער ריק - והוא בעט החוצה.
נתניהו אינו דיפלומט, וכך גם שרי החוץ בממשלתו - אלי כהן, ישראל כ"ץ וגדעון סער. הדיפלומטיה היא היכולת להקשיב, להיות סקרן לגבי האחר והיכולת להיות יצירתי, ולהם אין את זה. הם לא מסוגלים לבנות תשתית לשיח עם מדינות העולם. והשר רון דרמר? הוא מבצע את הוראות הבוס, אבל גם הוא לא מחזיק ביכולות דיפלומטיות.
אם נתניהו היה מציג תוכנית ל"יום שאחרי" ומגייס לשם כך את העולם, היינו במקום אחר. לא רק שישראל הייתה מוכרזת כמנצחת של המלחמה, העולם היה עובד לצידנו בשיקום עזה. אבל מערכת השיקולים של נתניהו היא לא עניינית, שרידות הקואליציה חשובה לו יותר מהכול - כולל מהחטופים - ואנחנו משלמים את המחיר.
הוא פספס את הרגע הנדיר של אהדה עולמית לו זכינו, והיום אנחנו במינוס לגיטימציה. מבחינת קשרים מדיניים עליהם ניתן להסתמך נשארנו רק עם אורבן מהונגריה ומיליי מארגנטינה. המשמעות לכך היא שטראמפ הוא זה שיכתיב לישראל את הפתרון. הוא לא יתייעץ. הוא הבין שנתניהו מפריע לו. טראמפ מדבר עם הסעודים בלעדינו, עם האיראנים, עם חמאס ועם החות'ים, וגם עם שליטהּ החדש של סוריה. הוא סוגר עסקאות בלעדינו - וגם מתכנן את עתידה של עזה.
זה ידוע שמלחמה יוצרת הזדמנויות להתקדמות מדינית. המוסד, צה"ל ושב"כ סיפקו לנתניהו את המטרייה הצבאית האולטימטיבית, המכה שחיזבאללה חטף תילמד בבתי ספר עוד עשרות שנים וההתמודדות של צה"ל מעוררת השתאות - אבל הכישלון העיקרי הוא דיפלומטי. הדרג המדיני פקשש. נתניהו פוחד שהקואליציה תתפרק וכולנו סובלים מזה: דירוג האשראי יורד וצעירים מדברים על לעזוב את הארץ.
מי שחושב שהאשמה היא בהסברה טועה. ההסברה אומנם כושלת, יש מיעוט של דוברים ישראלים רהוטים ודוברי שפות זרות שנצפים על המסכים, ומדי פעם רואים שגריר שמפציע וחוטף על הראש (כמו שגרירת ישראל בבריטניה, ציפי חוטובלי), אבל בעת הזו עדיף לשבת בשקט כי אין באמת תשובות. מבחינה חוקית אמנת ז'נבה לא מספקת הגנה לאזרחים שהשתתפו באופן אקטיבי בטבח או שמספקים ביודעין סיוע עקיף למחבלים. הם אינם מוגנים. גם האוכלוסייה שלא התפנתה מהשטח לאחר אזהרות צה"ל לא מוגנת על-פי האמנה, אבל לעולם אין סבלנות למראות.
בעזה לא מתבצע רצח עם וההצהרות של השר סמוטריץ' אינן מחייבות. המדיניות של ישראל היא לא להשמיד, להרוג או לשטח, אבל לנתניהו אין שליטה על הקבינט ובטח שלא על ההתבטאויות של השרים הקיצוניים בממשלה. הם גורמים לנו נזק אדיר.
נוסיף לזה גם את טעותו של הרמטכ"ל המכהן אייל זמיר, שבחר להחליף דובר צה"ל מיומן בזמן מלחמה. במקומו של הגרי מונה אדם שאין לו ניסיון תקשורתי והוא בכלל לא מופיע באולפנים. לישראל אין זמן יקר לתת לו להשתפשף. אפילו בכירים בממשלה מעידים שדעתו של נתניהו לא הייתה נוחה מלכתחילה ממינויו של דפרין, וכעת לא מעט בכירים שואלים: איפה דובר צה"ל?
אז מה נותר לישראל לעשות? לבנות יחד עם האמריקנים תוכנית ליום שאחרי, תוכנית לשיקום עזה. נתניהו חייב להודיע כעת על אסטרטגיית יציאה. גם טראמפ אשם במצב הזה. הוא זה שזרק את פנטזיות הרילוקיישן מעזה והשלה את הימין האזרחי שזה ריאלי. טראמפ לא באמת האמין בזה מעולם, הוא רק רצה לסמן למדינות ערב שארה"ב לא תכתוב את הצ'ק, שהן יצטרכו לפתוח את הכיסים ולעזור בשיקום הרצועה. ככה הוא גם אותת לאירופים על שיקום אוקראינה.
טראמפ גם אשם בזה שהפסיק את הגיבוי הפומבי לישראל. הוא הבהיר לעולם ולאויבינו שיש גם אור אדום בין ישראל לארה"ב, לא משנה כמה יכחישו זאת. אם ככה, לא פלא שידידותינו בעולם מתהפכות. הן מבינות לאן נושבת הרוח בוושינגטון.
בסופו של יום, מה שמגדיר אם יש אור ירוק לישראל להמשיך במלחמה הוא הווטו במועצת הביטחון של האו"ם. אם ארה"ב תטיל וטו - או לא. נכון לעכשיו ישראל עדיין מחזיקה במטרייה האמריקנית, אבל לא לעולם חוסן. נתניהו יודע את זה. הוא יודע שטראמפ מסוגל להכול. הוא מסוגל להגיד "לא תעשו מה שאני אומר? אני אכתיב את הפתרון". נראה שטראמפ מגיע לקצה גבול היכולת שלו, וייתכן כי זה רק עניין של שבועות עד שיגיד "די, עצרו את תופי המלחמה".
כבר בזמן הקרוב יבואו לפתחנו שני אתגרים משמעותיים: הסכם הגרעין המסתמן בין ארה"ב ואיראן, והוועידה הבינלאומית שמתכננות צרפת וסעודיה שתדון בהכרה במדינה פלסטינית. הוועידה תיערך ב-17 ביוני, וארה"ב צפויה לעצום עיניים חרף אמירתו של סגן שגריר ארה"ב באו"ם, שככל הנראה נועדה רק לפרוטוקול.
הסכם גרעין שמאפשר לאיראן לשמור על יכולות העשרה, לצד סחף עולמי להכיר במדינה פלסטינית, יהוו את ההוכחה הניצחת לכישלון המוחלט של מדיניות נתניהו. יש לו את הכישורים הדיפלומטיים, אבל הוא בחר להקריב את עתידה של המדינה על מזבח הקואליציה הקיצונית שלו.
