הסרטונים שהציפו שלשום (רביעי) את הרשת מכינוס הקונגרס הציוני ה-39 והניסיון לתפור ג'וב עם תנאים של שר ליאיר נתניהו, בנו של ראש הממשלה - העלו על סדר היום נושא שמעט מאוד ישראלים מכירים לעומקו - "המוסדות הלאומיים": ארבעה גופים ותיקים שנוסדו עוד לפני קום המדינה, ממשיכים לפעול עד היום במקביל לממשלה - ומחזיקים בתקציבים של מיליארדי שקלים תוך שהם מפעילים רשת עצומה של פעילות ציונית ברחבי העולם. אז מה הסיפור של אותם מוסדות, מדוע הם קמו ומה הם עושים בפועל היום? ynet עושה סדר.
כדי להבין את המוסדות הלאומיים, צריך לחזור לשנת 1897 לעיר באזל בשווייץ. בנימין זאב הרצל, עיתונאי יהודי ממוצא הונגרי שהתמודד עם גל האנטישמיות שסחף את אירופה, כינס את הקונגרס הציוני הראשון. המטרה הייתה פשוטה בניסוחה, ומורכבת ביישומה: להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. הרצל הבין משהו בסיסי בניהול וארגון: רעיון לא מספיק, וצריך מוסדות ומנגנונים, קניית קרקעות, ארגון עלייה וגיוס כספים מיהודי העולם. כך נוסדה ההסתדרות הציונית העולמית - ארגון הגג לתיאום המפעל הציוני.
בעקבותיה, ובמקביל להתפתחות היישוב היהודי בארץ ישראל, צמחו שלושה גופים נוספים שהפכו לעמודי התווך של המפעל הציוני: קרן קיימת לישראל (קק"ל), שנוסדה ב-1901 ותפקידה היה לרכוש קרקעות בארץ ישראל ולפתחן; קרן היסוד, שנוסדה ב-1920 ושימשה כזרוע הגיוס הכספי של התנועה הציונית; והסוכנות היהודית לארץ ישראל שהוקמה ב-1929 כזרוע המבצעת של ההסתדרות הציונית, והייתה אחראית בעיקר על ארגון העלייה והקליטה.
ארבעת הגופים הללו, שנוסדו טרם קום המדינה, מכונים כיום "המוסדות הלאומיים". הם שימשו למעשה כממשלה היהודית בגלות, מנגנון שבנה את התשתית הפיזית, הכלכלית והחברתית שעליה קמה מדינת ישראל ב-1948.
כשהמדינה קמה והמוסדות נשארו
עם הקמת המדינה ב-1948 נוצר מצב ייחודי. בדרך כלל, בהקמת מדינה הגופים שפעלו לפניה מתפרקים או מתמזגים לתוך מוסדות הממשלה החדשים, אולם במקרה הישראלי - המוסדות הלאומיים המשיכו לפעול. ניתן לשייך זאת למספר סיבות מרכזיות: ראשית, המדינה החדשה הייתה זקוקה למשאבים, ולכן המוסדות הלאומיים היו המנגנון המבוסס והמוכר שיכול היה לגייס כספים מיהדות התפוצות. ממשלת ישראל, כממשלה ריבונית, לא יכלה לפעול באותה חופשיות ברחבי העולם. המוסדות, כגופים לא-ממשלתיים - יכולים.
שנית, הוחלט שהקשר עם יהדות התפוצות צריך להישמר דרך מנגנון ייעודי, ולא רק דרך יחסי חוץ רשמיים. העם היהודי בתפוצות לא היה אמור להיות רק "קהל יעד" למדיניות חוץ ישראלית, אלא שותף מלא במפעל הציוני, וכך המוסדות הלאומיים נשארו ושימשו גשר. שלישית, הייתה הכרה בכך שיש תפקידים שעדיף שלא יבוצעו ישירות על ידי הממשלה כמו קניית קרקעות באזורים רגישים, פעילות חינוכית ותרבותית בתפוצות, פעילות תנועות הנוער היהודיות ועידוד עלייה באופן שלא תיתפס כהתערבות ממשלתית במדינות אחרות.
4 צפייה בגלריה
הנשיא הרצוג נואם בקונגרס הציוני, שלשום. המוסדות מוכרים על ידי המדינה ופועלים בשיתוף פעולה הדוק עמה, אך הם אינם חלק ממנה
(צילום: שלומי אמסלם)
כך נוצר המצב המיוחד שקיים עד היום: המוסדות הלאומיים מעוגנים בחוק הישראלי, מוכרים על ידי המדינה ופועלים בשיתוף פעולה הדוק עמה, אך הם אינם חלק ממנה. הם לא מתוקצבים ישירות על ידי הממשלה (למעט מקרים מסוימים של שיתוף בפרויקטים ספציפיים), והם שומרים על עצמאות ארגונית ופוליטית משלהם.
המבנה הפוליטי הייחודי
אחד ההיבטים של המוסדות הלאומיים הוא המבנה הפוליטי שלהם. בניגוד למערכת הפוליטית הישראלית, שבה קואליציה ואופוזיציה עומדות זו מול זו, המוסדות הלאומיים נבנו על עיקרון של ייצוג רחב ככל האפשר של העם היהודי כולו. המוסד המרכזי הוא הקונגרס הציוני, המתכנס אחת ל-5 שנים, ובוחר את ההנהלות של המוסדות השונים. בקונגרס ישנו ייצוג למפלגות ישראליות שמגדירות עצמן כציוניות, לארגונים ציוניים מרחבי העולם (כגון הדסה, ויצ"ו, מכבי וכו'), ולזרמים שונים ביהדות: מהאורתודוקסים ועד הרפורמים, מהימין ועד השמאל.
המטרה של מבנה זה היא לוודא שהמוסדות הלאומיים אכן משקפים את כלל העם היהודי, ולא רק את הממשלה הנוכחית בישראל. זו מערכת שנועדה ליצור קונסנזוס רחב סביב הרעיון הציוני הבסיסי, מעבר למחלוקות היומיומיות. למעשה, עד לא מזמן הייתה נהוגה במוסדות הלאומיים "קואליציה מקיר לקיר" אמיתית. מפלגות שבכנסת הישראלית לא יכלו להסתדר זו עם זו ישבו יחד בהנהלות המוסדות הלאומיים יחד.
בשנים האחרונות נוצרו סדקים בקונסנזוס, בעיקר סביב סוגיות הקשורות לשאלה "מי הוא יהודי?", ולשאלת הגבולות והפעילות מעבר לקו הירוק. אבל העיקרון הבסיסי, שהמוסדות הלאומיים מהווים במה רחבה יותר מהפוליטיקה הישראלית הפנימית - נשמר.
מה הם עושים ב-2025?
המוסדות ממשיכים למלא תפקידים חשובים גם היום, שבחלקם אפילו הפכו חשובים יותר בעידן המודרני: קרן קיימת לישראל ממשיכה לעסוק בפיתוח קרקע ובשמירה על משאבי הטבע. היא מטפחת יערות, מפתחת פארקים לאומיים, בונה מאגרי מים ומקדמת פרויקטים סביבתיים. אמנם יש ויכוחים ציבוריים על חלק מפעילותה, במיוחד בכל הנוגע להתיישבות ביהודה ושומרון, אבל עיקר עבודתה מתמקדת בפרויקטים של פיתוח בר-קיימא בכל רחבי הארץ.
קרן היסוד משמשת כזרוע הגיוס המרכזית למפעלים ציוניים. היא מגייסת מיליארדי שקלים מיהודי התפוצות ומשקיעה אותם בפרויקטים חברתיים, חינוכיים וקהילתיים בישראל. בניגוד לתקציב המדינה, שצריך לעבור אישור כנסת ולציית להגבלות תקציביות, קרן היסוד יכולה לפעול בגמישות רבה יותר ולהשקיע במיזמים חדשניים.
4 צפייה בגלריה
יו"ר ההסתדרות הציונית יעקב חגואל. גוף "האם" המתאם והמקשר בין כל המוסדות
(צילום: עומרי סגן)
הסוכנות היהודית אחראית על עידוד עלייה והסברה ציונית ברחבי העולם, מפעילה תוכניות נוער ומחנות קיץ לצעירים יהודיים בתפוצות, מארגנת משלחות של ישראלים לקהילות יהודיות ועוסקת בחיזוק הזהות היהודית והציונית בקרב דור ההמשך. בעידן שבו ההתבוללות בקרב יהדות ארה"ב, למשל, גבוהה מאי פעם, התפקיד הזה הפך קריטי. מעבר לכך, הסוכנות היהודית פועלת במישורים שממשלת ישראל לא יכולה לפעול בהם: היא מקיימת קשרים עם קהילות יהודיות במדינות שבהן לישראל אין יחסים דיפלומטיים, ופועלת למען יהודים במצוקה ברחבי העולם. כל זה נעשה בדיסקרטיות, ללא הזרקורים שמלווים פעילות ממשלתית.
ההסתדרות הציונית העולמית משמשת כגוף "האם" המתאם והמקשר בין כל המוסדות, ומקיימת את הקונגרס הציוני. היא גם מפעילה מחלקות עצמאיות בתחומים כמו תרבות, חינוך, הסברה, עידוד עלייה, תמיכה בזרמי היהדות השונים ומאבק באנטישמיות.
הביקורת
המוסדות הלאומיים אינם חפים מביקורת. לאורך השנים נשמעו טענות על בזבוז תקציבים, ניפוח מנגנונים ומינויים פוליטיים שאינם מבוססים על כישורים אלא על נאמנות מפלגתית. המונח "מפעל ג'ובים" מופיע לא פעם בשיח הציבורי כשמדברים על המוסדות הלאומיים, כשחלק מהביקורת הזו מוצדקת. יש משרות שנוצרו כדי לספק תפקידים לפעילים פוליטים נאמנים, ויש מקרים שבהם נושאי משרה לא מצליחים לעמוד בציפיות או להראות הישגים ממשיים. היררכיה מורכבת - עם יו"רים, סגנים, חברי הנהלה בשכר, חברי הנהלה עמיתים ללא שכר וביורוקרטיה כבדה - כל אלה יוצרים לעיתים תחושה שהמערכת נפוחה מדי.
בין שלל שמות המשפחה בעלי הזיקה הפוליטית נמצאת לא רק משפחת נתניהו, שהניסיון לתפור ג'וב לבן יאיר עורר סערה, אלא גם משפחותיהם של אריה דרעי ומשה גפני. יש גם טענות כלפי יאיר לפיד ויש עתיד שדאגו לג'ובים למקורביהם.
עם זאת, לצד הביקורת ניתן למצוא גם כמה מינויים פוליטים ראויים, למשל מינויה של מרינה רוזברג קוריטני (ישראל ביתנו), עולה ותיקה מחבר העמים לשעבר ופעילה ציונית, לעמוד בראש המחלקה לעידוד עלייה בישראל. רוזברג קוריטני הביאה עמה ניסיון אישי כעולה, והבנה מעמיקה של האתגרים שעומדים בפני מי שמחליט להתחיל חיים חדשים בישראל. גם מינויה של ד"ר רחלי ברץ (כחול לבן), מומחית בתחום החוסן המשפחתי והקהילתי, לעמוד בראש המחלקה למאבק באנטישמיות וחוסן קהילתי, משקף מינוי מקצועי והבנה שהמאבק באנטישמיות כיום אינו רק עניין של הסברה או משפטים, אלא גם של בניית חוסן פנימי בקהילות יהודיות וצורך בהתמודדות.
בקרב הארגונים, מינויו סרחיו אדלשטיין (הנוער הציוני), ראש המחלקה לנוער חלוץ ודור המשך, נחשב כמינוי מקצועי וראוי. סרחיו שימש בעברו כיו"ר מועצת תנועות הנוער הציוניות העולמיות, יו"ר מנהלות המכון למדריכי חו"ל בירושלים ומנהלת המרווה, והוא נמצא בקשר הדוק עם תנועות הנוער העולמיות בתפוצות.
חשוב לזכור שבמוסדות הלאומיים עובדים תחת אותם גורמים פוליטים אנשי מקצוע מסורים, שעושים עבודה חשובה. הבעיה אינה בעצם קיומם של המוסדות, אלא בשאלה איך הם מנוהלים, איך הם מפוקחים ואיך מבטיחים שהם אכן מקדמים את המטרות שלשמן הם נוסדו. בשנים האחרונות נעשו מאמצים לשפר את השקיפות ולייעל את הפעילות: הקונגרסים הציוניים, שבעבר היו אירועים סגורים יחסית, הפכו לזמינים יותר לציבור, והסרטונים שהופצו השבוע הם דוגמה לכך. גם מערכות הבקרה והפיקוח השתפרו, וכיום ישנה דרישה ברורה יותר לתוצאות מדידות ולדיווח.
הדילמות של ההווה
המוסדות הלאומיים נמצאים כיום בצומת. מצד אחד, הם נושאים עמם מורשת של יותר מ-120 שנים, מורשת שהובילה להקמת המדינה והמשיכה ללוות את המפעל הציוני גם אחרי כן, הם שומרי הלהבה של הרעיון הציוני במובנו הרחב. מצד שני, הם צריכים להתמודד עם מציאות משתנה: דור ההמשך של יהודי ארה"ב מרגיש פחות קשור לישראל מאשר הוריו, התבוללות, והעלייה שמשתנה עם פחות עולים מברית המועצות לשעבר ויותר עולים ממערב אירופה.
כל אלה דורשים מהמוסדות הלאומיים להתחדש, להמציא את עצמם מחדש ולמצוא דרכים חדשות להישאר רלוונטיים. זה לא קל למוסדות ותיקים עם מבנים היררכיים וביורוקרטיה מורכבת, אבל זו המשימה שעומדת בפניהם.
רלוונטי גם היום?
בסופו של דבר, המוסדות הלאומיים הם ביטוי לרעיון מרכזי בציונות: עם ישראל הוא לא רק אוסף של אנשים שחיים במדינת ישראל, אלא עם שלם שחלק ממנו חי בתפוצות. הקשר בין המרכיב הישראלי למרכיב התפוצותי הוא לא רק עניין רגשי או סמלי - הוא עניין מעשי, מוסדי ופוליטי. האם המערכת מושלמת? בהחלט לא. האם צריך לשפר, לייעל, לפקח ולדרוש יותר תוצאות? בהחלט כן.
יש מי שיטען כי אירועי 7 באוקטובר הוכיחו בצורה הברורה ביותר את חשיבות קיומם של המוסדות גם היום, כשיהודי התפוצות התגייסו למען ישראל ברגעיה הקשים ביותר. הם תרמו מיליארדים, יצאו להפגנות תמיכה ונלחמו באנטישמיות שהתפרצה בעקבות המלחמה. קהילות שלמות שילמו מחיר כבד על תמיכתן. המוסדות הלאומיים הם הזירה שבה ישראל יכולה להעניק ליהדות התפוצות קול אמיתי, השפעה אמיתית ושותפות אמיתית בעיצוב הדרך של העם היהודי.
הציונות, בסופו של דבר, היא ברית בין מדינה לעם, בין ישראל לתפוצות - והמוסדות הלאומיים הם המנגנון שמממש את הברית הזו גם היום.
