אחרי 44 שנה, הובא הבוקר (שישי) למנוחות יהודה כץ, הנעדר האחרון מקרב סולטן יעקוב במלחמת לבנון הראשונה, ששרידיו אותרו השבוע - והושבו לישראל. מסע הלוויה שלו יצא להר הזיתים בירושלים מישיבת ההסדר כרם ביבנה, שבה למד, כשבני משפחתו, רבני הישיבה, בוגרים ותלמידים התכנסו במקום ונשאו דברים לזכרו.
אחיו של יהודה, אבי, ספד לו בגרון חנוק ואמר כי "כמה תקוות וכיסופים לתקומה ולהתחלה חדשה נושא השם שלך. כשהודיע הצבא שאתה נעדר המשפט הראשון של אבא היה אושוויץ לא נגמר. כשהגיעו השבוע להודיע לנו על הזיהוי לקח לנו 14 שעות של מאבק להשתכנע שזה סופי. אחי, היום אנחנו קוברים אותך אבל זה לא הסיפור הפרטי שלנו, זה הסיפור של עם ישראל.
"כבר מגיל צעיר נגעת באנשים ולהשפיע עליהם עמוקות", אמר. "אין ספור סיפורים שאנחנו שומעים מחבריך, וב-44 שנות היעדרותך השפעתך לא פחתה אלא העצימה. הילדים שלי של אחותי גדלו איתך, התפללו וקיוו, חלמו חלומות עליך ועל היום שתחזור אלינו. אבא ואמא נסעו במשך 12 שנה, לילה לילה, קיץ, חורף, גשם, שלג, מרמת גן לכותל בירושלים להתפלל עליך שתחזור. לא התייאשנו ולא ויתרנו עליך לרגע".
לדבריו, "התחושה כשהודיעו על הימצאו - לא הקלה ולא שמחה - אלא כאב ועצב עמוק, כמו מישהו שסכין ננעצה עמוק בליבו. מבחינתנו יהודה נהרג השבוע ולא לפני 44 שנה. במעמד זה אני מבקש ממך סליחה על כל אותם רגעים שבהם התייאשתי".
לטקס הגיעו גם ראש המוסד רומן גופמן ומתאם השבויים והנעדרים גל הירש. מפקד חטיבה 10 נשא דברי פרידה מטעם צה"ל. "44 שנים שבהן יהודה היה חסר. שנים של געגוע, זיכרונות ושל שאלה אחת שלא נתנה מנוח: איכה? השריונר שיצא לקרב ולא חזר", ספד. "השאלה הזו ליוותה את משפחת כץ ארבעה עשורים. היום אנחנו יכולים לומר - יהודה חזר הביתה, אחרי שהמשפחה לא עצרה את המאבק להשבתו. לצערנו, ההורים שרה ויוסף לא נוכחים עמנו במעמד היסטורי וכואב זה".
לדבריו, "יהודה היה איש תורה ועבודה, תלמיד ישיבה ביבנה ולוחם שריון שבחר לשלב בין אמונה לשליחות. עם פרוץ מלחמת שלום הגליל הצטרף לחבריו, ומתוך רגעים של פחד ידע להיות עבור חבריו מקור של כוח. הוא חיבר ביניהם. זה היה יהודה. איש שאהב את ארץ ישראל, תורת ישראל ועם ישראל. זהו גם סיפורו של חיל השריון. בתוך הטנק ארבעה לוחמים הופכים לצוות אחד. אין שואלים מאיפה באת. יש ביניהם אמון, אחריות הדדית ובעיקר משימה אחת משותפת - להגן על הבית. זו הייתה רוחו של יהודה וזו הרוח שעליה גדלים דורות של מפקדים בחיל השריון".
המפקד הוסיף כי "המורשת שיהודה משאיר לנו - ההבנה שאפשר להגיע מעולמות שונים ולהילחם זה לצד זה. יהודה לא נדרש לבחור בין העולמות - הוא חיבר ביניהם בטבעיות. בקרב סולטן יעקוב נעדרו ארבעה לוחמי שריון, והיום אפשר להגיד שכולם חזרו הביתה. נוח על משכבך בשלום, בארץ שאותה אהבת. אחרי 44 שנים, יהודה, אתה בבית. בתפילה ובתקווה שאתה החלל האחרון".
הרב מרדכי גרינברג, ראש ישיבת כרם ביבנה, ספד לכץ ואמר: "יש כאלה שחושבים שבחורי ישיבה מתקלקלים בצבא, יש שיח כזה, אצל יהודה זה היה הפוך. הוא כתב לעצמו איזה חיזוקים מיוחדים לקח על עצמו לקיים בצבא".
מאיגוד ישיבות ההסדר נמסר כי "במשך 44 שנים היה יהודה יקותיאל כץ חסר למשפחתו, לחבריו, לישיבת כרם ביבנה ולמשפחת ישיבות ההסדר כולה. דורות של תלמידים נולדו וגדלו מאז אותו קרב, אך התפילה להשבתו לא פסקה מעולם. יהודה גילם בדמותו את היסוד העמוק שעליו נבנה עולם ישיבות ההסדר - החיבור שבין בית המדרש לבין האחריות לעם ולארץ; בין העמל בתורה לבין הנכונות לעזוב ברגע אחד את הספרים, ללבוש מדים ולצאת להגנת ישראל. אנו מחבקים את משפחת כץ, את חבריו ואת משפחת ישיבת ההסדר כרם ביבנה".
צה"ל הודיע כי בלילה שבין שני לשלישי אותרו במבצע משותף למוסד עצמותיו של רס"ל כץ, שהיה כאמור הנעדר האחרון מקרב סולטן יעקוב. באותו הקרב, ב-11 ביוני 1982, נטש צה"ל שישה לוחמים בשטח. שלושה מהם נשארו נעדרים במשך עשרות שנים - גופתו של רס"ל זכריה באומל הושבה לפני שבע שנים, ובשנה שעברה הושבה גופתו של רס"ל צבי פלדמן, במבצע מיוחד מלב סוריה.
הקרב לפני 44 שנים התנהל בין כוחות צבא סוריים לכוחות ישראליים והתחולל ביומו השישי של מבצע שלום הגליל. בסיום הקרב נמנו 20 הרוגים בין חיילי צה"ל, עשרות פצועים ושישה נעדרים. נסיבות ומהלכי הקרב עמדו במוקד מחלוקת מחקרית וציבורית, ככל הנראה בשל תוצאותיו הקשות, אי-הוודאות לגבי גורל הנעדרים וטענות שונות שהופנו כלפי מפקדי הקרב (שהפכו בחלקם לאישים פוליטיים).










