סגירת מעגל, באחת הפרשות הכואבות ביותר: צה"ל איתר את עצמותיו של רס"ל יהודה כץ, הנעדר האחרון מקרב סולטן יעקוב במלחמת לבנון הראשונה: האיתור אירע לאחרונה ונציגי צה"ל עדכנו את בני המשפחה בממצאים. הממצאים אותרו הלילה (בין שני לשלישי) במבצע מיוחד של צה"ל בשיתוף המוסד.
באותו קרב, ב-11 ביוני 1982, נטש צה"ל שישה לוחמים בשטח. שלושה מהם נשארו נעדרים במשך עשרות שנים - גופתו של רס"ל זכריה באומל הושבה לפני שבע שנים, ובשנה שעברה הושבה גופתו של רס"ל צבי פלדמן, במבצע מיוחד מלב סוריה. כץ היה הנעדר האחרון.
יהודה כץ ז"ל
(צילום: באדיבות המשפחה)
אבי רט, חברו לנשק של יהודה כץ, הגיב על החזרת עצמותיו ואמר: "התחושות הן תחושות מאוד מעורבות. 44 שנים מבחינה מסוימת זה המון זמן. זה עצב גדול מצד אחד על זה שיהודה חלל ובסוף הקרב נגמר בצורה כזאת, אחרי כל כך הרבה שנים וההורים שלו לא זכו לראות אותו. ויש עוד איזושהי שמחה של התרת ספקות, שגם המעגל הזה בחיים שלנו נסגר. כחברים לנשק יש לנו מחשבות של האם עשינו נכון, האם פעלנו נכון, האם המדינה עשתה הכל. אנחנו כבר מתבגרים ומזדקנים והקמנו משפחות וליהודה אין, ומצד שני יהיה קבר והפצע המדמם הזה יגיע למנוחה ורגיעה״.
לדברי רט, למרות הסיכויים הקלושים, הוא לא איבד תקווה שיהודה בחיים. לדבריו: "עד היום בבוקר הייתה תקווה שיקרה משהו. היינו מלאי תקווה. זה מה שהחזיק אותנו. נכון שבאופן ריאלי, הסיכוי שהוא חי היה קלוש, אבל כל עוד אין גופה ואין ראיות - האמנתי שיהיה נס. ההורים של יהודה ז"ל שידרו כל הזמן חוסן ואמונה וביטחון והם לא נתנו לנו להיכנס למחשבות לא חיוביות ועבורם היינו חזקים כדי לחזק אותם. למרות שבראש ידענו שאין הרבה סיכוי, אבל קיווינו לטוב. היום הסאגה הזאת הסתיימה פורמלית, אבל ניקח את הסיפור הזה איתנו עד היום האחרון״.
הרב יובל שרלו שנלחם בקרב סולטן יעקב אמר: ״אין משהו נורא יותר מאשר נעדרים שלא יודעים את גורלם ואת מצבם ואנחנו ראינו את הכאב הגדול של המשפחות והחברים של הגיבורים הגדולים האלה, והעובדה שבסופו של דבר מצליחים להשיב לארץ את גופות שלושת הנעדרים היא גם בעלת משמעות אנושית וחובה מוסרית כלפי המשפחות, וגם זה מחזק את האתוס הצה״לי שלא משאירים מאחור גם לא הרוגים ויש לזה תרומה עצומה לחיזוק הלכידות ויכולת הלחימה שלנו״.
״לאט לאט שוכחים את מה שהיה והדברים נעלמים״, הוא מתאר את השנים מאז הקרב. ״ואז בבת אחת זה קרה שהחזירו את זכריה באומל לארץ והכל מתפרץ מחדש ומאז אנחנו בעצם בציפייה להשבת כולם שמתגשמת כרגע מהקרב של סולטן יעקב. הקרב הזה הסתיים בכישלון וזה לא ניצחון הירואי אלא כישלון ובשל העובדה הזו, כל פעם מחדש משהו מעורר את תחושת הכישלון ואני מקווה מאוד שהיא לא תשוב לאף אחד״.
שישה לוחמים הוכרזו כנעדרים
הקרב לפני 44 שנים התנהל בין כוחות צבא סוריים לכוחות ישראליים והתחולל ביומו השישי של מבצע שלום הגליל. בסיום הקרב נמנו 20 הרוגים בין חיילי צה"ל, עשרות פצועים ושישה נעדרים. נסיבות ומהלכי הקרב עמדו במוקד מחלוקת מחקרית וציבורית, ככל הנראה בשל תוצאותיו הקשות, אי-הוודאות לגבי גורל הנעדרים וטענות שונות שהופנו כלפי מפקדי הקרב (שהפכו בחלקם לאישים פוליטיים).
ביום החמישי למלחמת לבנון, ולפני הפסקת אש עם הצבא הסורי, קיבלו כוחות צה"ל הוראה להשתלט על צומת אסטרטגי (שכונה בקוד: משולש טובלנו) למרגלות הכפר סולטן יעקוב. מפקד הגזרה שבה התנהלה הלחימה היה מפקד הגיס בפיקוד צפון, אביגדור (יאנוש) בן גל. סגנו היה אהוד ברק וראש מטה הגיס היה עמרם מצנע. ביצוע המשימה הוטל על כוח אוגדתי שכלל שלוש חטיבות שריון וחטיבת חי"ר.
בתום הקרב נותרו שמונה טנקים ישראליים בידי הסורים, ושישה לוחמים הוכרזו כנעדרים. גורל שלושה מהם התברר לאחר מכן: אחד מהם (זוהר ליפשיץ) נהרג במהלך הקרב, נקבר בסוריה וגופתו הוחזרה לישראל בתום המלחמה. השני (אריק ליברמן) נפל בשבי הסורי ושוחרר כעבור שנתיים. ואילו השלישי (חזי שי) נפל בשבי ארגון הטרור של אחמד ג'יבריל, ושוחרר שלוש שנים לאחר מכן במסגרת עסקת ג'יבריל.
לאחר חתימת הסכם אוסלו העביר יאסר ערפאת לידי ישראל חצי מדיסקית הזיהוי של באומל. על-פי מחקר שנערך שנים לאחר מכן עלה כי בידי צה"ל היה תצלום אוויר, אשר בו נראה מיקומם של הכוחות הסוריים, אך מידע זה לא הגיע לידי הכוחות הלוחמים בשטח.
